אז היום השתתפתי בראיון שישודר בגלי צהל בחג סוכות בתוכנית על נוודות דיגיטלית, ושוחחתי על הטיפול בנוודים דיגיטליים. בשנים האחרונות המגמה הזאת הולכת ותופסת מקום, עבודה מרחוק הופכת להיות ליותר מקובלת, וגם המשברים הדחופים והקושי הכלכלי דוחף צעירים רבים להתנסות בכך ולנדוד למדינות שבהם עלויות המחיה נמוכות יותר מאשר בישראל תוך כדי שמירה על עבודה שמאפשרת להם את הנוודות ואת החיים בחול.
בפועל, בשנים האחרונות מעבר למפגשים הפיזיים בקליניקה עצמה עם מטופלים שמגיעים אליה אני נפגש עם יותר ויותר ישראלים בחול שנמצאים ברילוקיישן, וגם פוגש בין השאר נוודים ונוודיות דיגיטליים שזו תת-קטגוריה מעניינת וטריקית. משום שבנוודות דיגיטלית יש בה המון פוטנציאל אבל גם קשיים שלעיתים אין להם מקום בחוויה המודעת, בעצם "אני חיה את החלום, אז איך זה שאני מרגיש לא משהו?"
אז נוודות דיגיטלית, היא תלוית קונטקסט. יכולה להיות חוויה מעצימה ומסקרנת, חוויה של התרחבות ושל גילוי עצמי. אבל היא גם יכולה להיות חוויה של בדידות גדולה, במיוחד כשהיא למעשה סוג של פתרון תגובתי לא אדפטיבי למשבר לא מעובד שמתרחש תחת פני השטח. וככזאת ,פעולת הנוודות יכולה אפילו להעצים אותו כשאין משפחה חברים וסדר יום קבוע. לעיתים הטיפול הוא העוגן היחיד שיש לנווד הדיגיטלי שמחזיק יציבות כלשהי בתוך התנועה הבלתי פוסקת.
התראיינתי עם נוודת דיגיטלית בשם אסתי (לא מטופלת שלי כמובן) שנמצאת בבאלי משיקולים כלכליים והיה מעניין לשמוע גם אותה ואת החוויות שלה תוך כדי הנדודים
