נוודות דיגיטאלית – צמיחה או בריחה?

במאמר זה אני סוקר מספר תמות מרכזיות בטיפול בנוודים ונוודות דיגיטאליות ומציג דוגמאות קליניות קצרות (בעילום שם ושינוי פרטים מזהים) . זהו תחום עשיר ומלא ואני פוגש מטופלים מרחוק בשיחות וידיאו. הרצון לחווית חיים חדשה, המצב הבטחוני בישראל והכלכלי פעמים רבות גורם לשינויי מהותי בחייהם של צעירים המחליטים לצאת לנוודות דיגיטאלית ויחד עם ההרפתקאה והצמיחה והאפשרויות הגלומות במהלך זה אני מוצא כי פעמים רבות היציאה לנוודות דיגיטאלית מסתירה משבר עמוק , לא מטופל ולא מעובד שלאחר ההתרגשות הראשונית יוצא לאור דווקא כשהאדם נמצא רחוק מחבריו, משפחתו ובמדינה זרה. ארחיב על כך ועל סוגיות נוספות במאמר

"האדם הבריא הוא זה שמסוגל לאהוב ולעבוד" — כתב זיגמונד פרויד, ובכך סימן שני צירים מרכזיים של קיום נפשי: אינטימיות ויצירתיות. בשנים האחרונות, הופעתה של תופעת הנוודות הדיגיטלית מזמנת עבור רבים פיתוי ממשי לחיים "משוחררים": עבודה מכל מקום, תנועה חופשית, בחירה יומיומית מחוץ למבנים נוקשים. היא נתפסת כדרך לחיות באופן גמיש, אותנטי ויצירתי יותר. ואכן, לא מעט מהפונים לטיפול במסגרת חייהם כנוודים מדווחים על רגעי חיבור, גילוי עצמי, נוכחות. אולם לצד אלה, מופיעים גם קולות אחרים: בלבול, ניתוק, בדידות עמוקה וקושי לזהות לאן באמת הם שייכים – ולמה.
כדי להבין את המורכבות של תופעה זו, עלינו להבחין בין נוודות להגירה. ההגירה שואפת להתבססות – חיפוש אחר מסגרת חדשה ללימודים, תעסוקה או משפחה. זוהי תנועה שמכוונת לעבר שייכות חדשה, גם אם זרה. לעומת זאת, הנוודות הדיגיטלית שואבת את כוחה מהעדר שורשיות. היא מבוססת על תנועה מתמדת, הסתמכות על עבודה מרחוק, וחיים שמתרחשים פעמים רבות לבד או עם קהילה זמנית וארעית. הנווד הדיגיטלי אינו מהגר – הוא לרוב מוותר מראש על הרעיון של קביעות. זו לא רק תנועה פיזית – אלא גם עמדה נפשית

פרדוקס הנווד הדיגיטאלי – הקריעה מתוך הלחץ. צמיחה או בריחה ?

אחד הפרדוקסים המרכזיים שאני פוגש הוא שהנוודים לרוב עוזבים מציאות של לחץ וחנק. התחושה ש"משהו בישראל סוגר עליי" – בין אם מדובר בלחץ כלכלי, דרישות חברתיות, או צפיות פנימיות שהוטמעו על ידי ההורים, החברים או הסביבה – מובילה אותם לבצע ניתוק חד.
המעבר לעיתים נחווה כמעין קריעת חבל הטבור – לא רק מהמקום הגיאוגרפי אלא גם מהציפיות שהצטברו לאורך החיים. אך לאחר שההתרגשות הראשונית של המסע שוככת, מתגלה לעיתים אמת מורכבת יותר: אין רשת תמיכה. אין תחושת שייכות. אין "מישהו לשתף אותו מה עובר עליי". ואז, כשהאתגר מתחיל לצוף – הרבה פעמים קשה להכיר בכך, כי נדמה שצריך להחזיק בדימוי החיובי, השמח, ה"משוחרר".
אני מוצא שלא מעט נוודים שמגיעים לטיפול – אפילו דרך זום, ממרחקים – מזהים בהדרגה שהדחף לנדידה נבע לא רק מהתשוקה לחופש, אלא גם ממצוקה פנימית שטרם קיבלה שם. מצוקה שאולי הייתה שם שנים אך נחשפת דווקא כשהם מוצאים את עצמם בנוודות ללא רשתות תמיכה משמעותיות.

.
להתמודד לבד

דונלד וויניקוט כתב כי "בריאות נפשית היא היכולת להיות לבד בנוכחות האחר". מרחב פוטנציאלי – אותו אזור מעברי שבין המציאות הפנימית למציאות החיצונית – מתקיים רק כשיש תחושת החזקה נפשית, "holding", שמאפשרת יצירה, משחק, התחדשות. אך אצל הנווד הדיגיטלי, אותו מרחב פוטנציאלי מאבד מהשפעתו כאשר אין בסיס האם – אין סביבה מווסתת, קבועה, שניתן לשוב אליה. התוצאה היא תחושת שחרור שאינה נשענת על ביטחון אלא על נתק, ולעיתים גם דיסוציאציה רגשית.
גם בהקשר של תיאוריית ההתקשרות, הנוודות מעוררת שאלות עמוקות. ג'ון בולבי טען כי "ההתקשרות הבטוחה היא היכולת לדעת שיש למי לפנות בעת מצוקה, וכי הקשר ממשיך להתקיים גם כאשר איננו רואים את האחר מול עינינו." דפוסי התקשרות חרדה או הימנעות באים לידי ביטוי בבחירה בחיים בתנועה: האדם שמאמין שהוא אינו יכול להישען על אחרים יבחר להתנהל לבד, להתרחק, להימנע מקשרים מחייבים. הוא יכנה את הבחירות שלו "חופש", אך הן נובעות לעיתים מהפנמה של עולם רגשי שבו קשרים אינם נגישים או אמינים.

גישת הסכמה תרפיה של ג'פרי יאנג מציעה המשגה רחבה לכך. סכמות מוקדמות בלתי-מסתגלות – כמו "ניתוק ודחייה", "פגיעות", או "כישלון" – עשויות להוביל אדם לחפש דרך חיים שתמנע את המפגש עם רגשות לא נעימים. יאנג מתאר את הסכמה כעדשה שדרכה האדם מפרש את העולם. כך, לדוגמה, אדם עם סכמה של "ניכור חברתי" עשוי לראות את הקהילה המקומית או הזמנית כמאיימת או בלתי-נגישה, ולהימנע מהשתתפות בה. הבחירה בנוודות מתפקדת לעיתים כהתנהגות נמנעת – בדיוק כפי שמתארים מודלים קוגניטיביים-התנהגותיים בהתמודדות עם חרדה. ואכן, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מעלה את המתח בין הימנעות לחשיפה. בעוד חשיפה מבוקרת לרגש, לסביבה או לקשר עשויה להגביר חוסן, ההימנעות מחזקת את הפחד. הנווד שמתרחק מהקשר – משפה, ממקום, ממסגרת – מוותר על ההזדמנות להיחשף מחדש למצבים מזמנים שייכות והשתייכות. השקט לכאורה שבחיים המרוחקים, הוא לעיתים חוסר גירוי – שמעמיק את הסכמות ולא מייצר שינוי של ממש.
הנדידה המתמדת יכולה לתפקד כמנגנון הגנה לא-אדפטיבי, המאפשר הימנעות מהתמודדות עם צרכים בסיסיים שלא מקבלים מענה. הצרכים לקבלה, השתייכות, דימוי עצמי חיובי ותחושת בטחון – כל אלה עלולים להישאר חסרים במציאות של תנועה מתמדת. הנדידה מאלחשת את תחושת הכאב הנוצרת מהחסכים הללו, אך אינה מספקת פתרון אמיתי או יציב. היא מציעה הקלה זמנית דרך הרגשה מלאכותית של חופש ושליטה, אך מעמיקה בו-זמנית את התחושות של ניתוק והתנכרות. כך נוצר מעגל של תנועה מתמדת שמונע את האפשרות לבנות קשרים משמעותיים, להכיר הכרה אמיתית, ולפתח תחושת שייכות יציבה – בדיוק אותם מרכיבים שהיו יכולים לספק מענה אמיתי לצרכים הבסיסיים שהמטופל נושא עמו שנים רבות בתוכו.

נוודות דיגיטלית וזוגיות

כשעוזבים את הארץ כזוג, התנועה המשותפת עשויה להיראות בתחילה כהרפתקה, אך פעמים רבות חושפת פערים עמוקים: כל אחד מהצדדים נושא עמו סיפור אחר, צרכים רגשיים שונים. מטפלים זוגיים מתארים כיצד יחסים שאינם מאפשרים מקום לחוויה הסובייקטיבית של כל אחד מבני הזוג – נידונים לקונפליקט מתמשך. כאשר אין מקום לרגש של כאב, קושי, געגוע או רצון לחזור – והצורך הוא "להחזיק חזות מאושרת" – מצטברים מתחים בלתי מדוברים.
ומצד שני, כשנוסעים לבד – הפיתוי לקשרים רומנטיים חולפים הוא גדול. אך ככל שהכול ארעי – קשה לבנות אינטימיות, ואין זמן או רצון לחשוף פגיעוּת. ואז נוצר דפוס: המפגשים קצרים, שטחיים או תכליתיים – ומה שנראה כחופש מיחסים, הוא לפעמים גם חופש מקרבה. לא רק שלי אלא גם את מי שאני פוגש נמצא בתנועה מתמדת ללא רצון להתחייב לכיוון ברור.
הגוף נודד – אך לא שוכח
הנוודות אינה מתקיימת רק במישור המנטלי, אלא גם בגוף. הגוף שנמצא כל הזמן בתנועה אינו חווה קביעות, ולעיתים אינו מקבל את הסיגנלים הנחוצים לשקט ולתחושת בית. טראומות מוקדמות – בין אם על רקע של הזנחה, חוסר ויסות או פרידה חדה – נחרטות בגוף, לעיתים עוד לפני עיבוד מילולי. הגוף מגיב לניתוק בתסמינים סומטיים, עייפות, עוררות יתר או כאבים כרוניים. טיפול שמחבר גוף-נפש – כמו גם פרקטיקות של מיינדפולנס, יוגה תרפויטית או פסיכותרפיה גופנית – יכול להציע קרקע תומכת להחזרת החוויה המוגנת

בחוץ כל כך יפה. אז איך זה שאני עצוב ? 

כל שינוי מעורר תגובת גוף-נפש. גם שינוי קטן – כמו מעבר דירה – מביא איתו מתח, סימני שאלה, רגשות סותרים. אז על אחת כמה וכמה שינוי כל כך מהותי כמו עזיבת הכל, מעבר בין מדינות ותרבויות, התנתקות מהשפה ומהסביבה המוכרת.
הפרדוקס של הנווד הדיגיטלי הוא שבחוץ – הכול נראה מושלם: שקיעות, גלים, גלויות מהחיים. באינסטגרם יש רק חיוכים. אבל בפנים, עשוי לבעבע קושי אמיתי: בדידות, חוסר משמעות, או אפילו עצב. ועם מי משתפים את זה? הרי ההבטחה הייתה חופש ושחרור – אז איך אפשר להודות בכאב? ואת מי מ ניתן לשתף ?
הקושי הגדול הוא שהחזרה לישראל נתפסת כ"כישלון", כהודאה בכך שהמהלך היה טעות. התחושה היא שחזרה היא כניעה – בעוד שהשהייה במקום מעורער נתפסת כהכרח כדי "להצדיק את הבחירה". זה יוצר מצב של תקיעות: הנווד לא מצליח להרגיש טוב במקום שבו הוא נמצא, אבל גם לא מרשה לעצמו לעזוב. והלופ הזה יכול להתפתח למשבר רגשי עמוק – שמתנהל לבד, הרחק מכל מערכת תמיכה יציבה.
.

דוגמאות קליניות

הדוגמאות ממחישות מפגשים עם מטופלים שהם נוודים דיגיטליים אולם , השמות והפרטים שונו באופן כזה שלא תהיה פגיעה בפרטיות המטופלים והן מבוססות על תמות במפגש עם נוודים דיגיטלייםֿֿ. הפרטים והמקומות שונו.

דן
כך למשל, הגיע אליי לטיפול דן (שם בדוי), גבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו, שעזב את ישראל לפני שלוש שנים לטובת חיים של נוודות דיגיטלית באסיה. בתחילה, הוא תיאר תחושת חופש עמוקה – עבודה ממחשב נייד בבתי קפה טרופיים, קשרים אקראיים עם מטיילים ותחושת שליטה על חייו. אלא שלאט לאט חדרה לחייו תחושת ריקנות: "אני לא באמת מכיר אף אחד, לא יודע איפה אני אהיה בעוד חודש, ואני קם בבוקר ושואל את עצמי בשביל מה." בשיחות טיפלנו במערכת יחסים שלא הבשילה בארץ, בשבר אמון מול אב נעדר, ובחוויות חוזרות של פרידה וניתוק בילדות.
במהלך העבודה התבהר כי הבחירה בנוודות הייתה ניסיון לא מודע ליצור מציאות שבה הוא יוכל לשלוט בפרידות – הוא זה שעוזב, לפני שינטש. דרך יצירת ברית טיפולית בטוחה, שעסקה גם בגוף – בתחושותיו בנדודים, בהשפעת המעברים על השינה והאכילה – דן התחיל להחזיר לעצמו קרקע נפשית. לא כהכרח לשוב ארצה, אלא כהכרה עמוקה בצורך האנושי בשייכות, ביציבות, ובקשרים שמחזיקים אותנו דווקא כשהדרך מתערערת.

יעל
מקרה אחר היה של יעל (שם בדוי), בת 34, שעברה עם בן זוגה לדרום אמריקה מתוך חלום של "לבנות יחד חיים חופשיים בטבע". כעבור חצי שנה, הגיעו אליי לטיפול מקוון בעקבות משבר זוגי חריף. יעל הרגישה שהיא נושאת לבדה את הקשר, בעוד הוא מתמסר לכתיבה ולחיפוש רוחני. היא חשה בדידות, אך לא העזה לבטא זאת – שכן הפורמט שבחרו דרש "לא להיות תלויים באיש". התהליך הטיפולי עזר ליעל להכיר בצרכים שלה לקביעות, לשייכות ולשיחה אמיתית. ההבנה שלא כל צורך בקשר משמעה תלות, פתחה מרחב לבחינה מחודשת של הקשר – ולעיתים גם לסיום מכבד שלו.

שירה
מטופלת אחרת, שירה (שם בדוי), בת 29, שהחלה בנוודות מיד לאחר פיטורין מעבודה אינטנסיבית, תיארה תחושת אופוריה בתחילת הדרך: "אני משילה מעליי את כל מה שלא אני." אך עם הזמן הופיעו התקפי חרדה במעברים בין מדינות, קושי גובר בוויסות שינה ואכילה, ועצב עמוק סביב משפחה שנשארה מאחור. רק לאחר מספר פגישות, כשהצלחנו לזהות יחד כי החוויה של "לצאת לדרך" שיחזרה את החוויה שלה כילדה – התבהר ההקשר: שירה יצרה מחדש את התנאים של ילדותה, מתוך צורך עמוק להביא שם תיקון. ההכרה בכך יצרה נקודת מפנה, ובהמשך נולדה תנועה חדשה – לא של נסיעה, אלא של חיבור.

האם בריחה יכולה להפוך לצמיחה ?

במרחב הטיפולי, הקשר שנוצר מאפשר לבחון את הדחף לנדידה מזווית אחרת. לא כבריחה או כפתרון, אלא כביטוי של צרכים עמוקים שמבקשים הכרה והבנה. כשאנחנו מתחילים לחקור יחד – מה מניע אותנו לתנועה המתמדת? איך הנוודות משרתת אותנו ואיך היא מגבילה אותנו? – משהו מתחיל להשתנות. המשבר הופך למקום של גילוי.
הקשר הטיפולי מספק עוגן – מקום קבוע במרחב הלא-קבוע. מתוך הביטחון הזה, אפשר להתבונן על הצרכים האמיתיים שמתחבאים מאחורי התנועה: צורך בחופש, בחיפוש, בהימלטות מכאב, או אולי בבניית זהות חדשה.צמיחה מתוך משבר אינה תהליך ליניארי או חד-פעמי. היא מתרחשת בדיוק כשאנחנו מפסיקים לנסות לפתור או לברוח, ובמקום זה מתחילים לשהות עם חוסר הנחת – עם הבלבול, הכאב, והחרדה. במרחב הטיפולי, המשבר הופך למקום של חקירה במקום להיות משהו שצריך להיפטר ממנו.
הצמיחה מתבטאת בפיתוח יכולת להכיל ניגודים – להיות נווד וגם לחפש שייכות, להעריך חופש וגם לכמוה לקשר, להרגיש בודד וגם לגלות כוחות פנימיים. המשבר מלמד אותנו שאנחנו יכולים לשרוד גם את מה שחשבנו שיהרוס אותנו. הצמיחה מתוך משבר היא בעצם הרחבה של הזהות – כשאנחנו מגלים שאנחנו יותר מהתווית "נווד דיגיטאלי", יותר מהצרכים הרגעיים שלנו, יותר מהפחדים שמניעים אותנו. המשבר מכשיר אותנו להיות בני אדם מורכבים יותר, עמוקים יותר, ובסופו של דבר – אמיתיים יותר. דניאל סיגל מציע שנבנה “חלון סיבולת” (window of tolerance) רגשי דרך יצירת אינטגרציה בין מערכות הגוף, הרגש, והקשר. הנווד שיצר תנועה מתוך רצון לשינוי, אך מוצא עצמו מבודד או מרוקן, זקוק לעיתים לליווי נפשי שיעזור לו להחזיר משמעות, חיבור, וביטחון בתוך תנועה.
הנוודות הדיגיטלית אינה בהכרח בעיה – אך כשהיא הופכת לצורת הישרדות, היא דורשת הקשבה. טיפול נפשי רגיש לתנועה, לקשר, לגוף ולסכמה – יכול להיות העוגן הראשון במסע שאינו רק חיצוני, אלא פנימי ומהותי.