כאדם חילוני פסח מבחינתי והגדה של פסח היא סיפור אוניברסלי על יציאה לחופשי. מעבדות לחרות. בני ישראל במדבר 40 שנה , לא דבר פשוט. מסע ארוך ומלא בתהפוכות. כי זה די ברור שהמהלך הזה של לצאת לחרות אישית הוא לא מהלך פשוט כמו שחושבים. חרות היא דבר שאנחנו מייחסים הרבה פעמים לעולם החיצוני. נהיה חופשיים אם רק דברים ישתנו שם בחוץ. אם הסביבה שלי תשתנה. אהיה אדם חופשי ולכן אם רק אשנה את זה או את זה, אם אהיה בסביבה פתוחה יותר או חופשית יותר. אם יהיה לי יותר כסף , אם החוקים לא היו כאלו. אם המדינה לא הייתה כזאת. אם לא הייתה לי משכנתא. אם …אם …ואם…ועד אז לא , עד אז אני לא חופשי.
אבל גם כשהדברים החיצוניים משתנים הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו באותם המקומות ועם אזיקים חדשים שמגבילים את החופש שלנו. מה שעוצר אותנו באמת מלהיות חופשיים יותר הוא אנחנו מגלים ככל שחולפות השנים הוא בעצם העולם הפנימי שלנו , המגבלות שלנו המעצורים הפנימיים שלנו והפחדים שלנו.
"ומה אם נהיה חופשיים ? אנחנו שואלים את עצמנו…..מה אז ?" מה אם נהיה ללא מנהיג או אדם אחר בעל סמכות (אמיתית או דמיונית) שיקבל את ההחלטות בשבילנו ? מי ייבחר בשבילנו מה חשוב ומה לא ? וכשאנחנו מריחים תחושה של חרות וחופש אנחנו גם מזהים איתה גם תחושה של פחד מהחופש הזה ונסיגה למקום שבו הדברים נקבעים בשבילנו שבו מישהו אחר לוקח בשבילנו את ההחלטות.
כדי לקבל את החופש עלינו להיות אחראיים. אחראיים על עצמנו, על משפחתנו ועל יקירנו וגם על הסביבה. האחריות הזו היא מה לא פשוטה כי זה אומר שאנחנו קיבלנו החלטה וייתכן שלא תצא לפועל כמו שרצינו , שנכשל, שהפנטזיות שחלמנו עליהם לא יתגשמו ומה אז?
נתחיל בדברים הקטנים בהתבוננות על והדיבור החיצוני והפנימי שלנו כלפי אחרים וגם כלפי עצמנו. לאחריות הזאת שהיא אקטיבית באופייה יש מחיר כי היא מכריחה אותנו להסתכל על האופן שבו אנו פועלים וחיים בעולם.
שברגע שאנחנו חופשיים לבחור ולא שמים את הבחירה אצל האחר אנחנו צריכים באמת להיות קשובים יותר לעצמנו ולקשר שלנו עם הסביבה ולהיות פחות מונעים מהפחד ומהגבולות הפנימיים שיצרנו לעצמנו… פחות ככל שאפשרי במקום שבו אנו נמצאים . וככל שנוכל לעשות זאת כך נוכל לנוע למרחבים של אותנטיות וחופש בתוך במקום שיצרנו לעצמנו.