כשאני מספר למי שלא מכיר פסיכודרמה על כך שאני מטפל באמצעות שיטה זו, פעמים רבות אני מקבל תגובה בסגנון: "פסיכודרמה? אני לא יודע לשחק. ובכלל, לעמוד על במה זה לא בשבילי". אכן, ה"דרמה" בשמה של השיטה מטעה: הפסיכודרמה נתפסת על ידי הציבור הרחב כטיפול המתאים למי שנמשך למשחק, שרוצה ומסוגל לעמוד על במה ושיכול להביא את עצמו באופן מלא וללא היסוסים.
אלא שזוהי תפיסה מוטעית. פסיכודרמה היא "פעולת הנפש" (מיוונית: פסיכו=נפש, דרמה=פעולה), ובמובן זה דרמה היא פעולה המשלימה את הרגש ולא דרך לפורקן רגשות. השימוש בטכניקות מתחום המשחק בפסיכודרמה נעשה כדי ליצור חיבור בין פעולה לבין תחושות ורגשות. לעתים עצירה והתבוננות חוקרת על מה שעולה במהלך הטיפול מאפשרות להגיע לתובנה משמעותית.
לפסיכודרמה המודרנית פנים רבות, ומעבר לטיפול הקלאסי הקבוצתי מטפלים רבים משלבים אותה יחד עם פילוסופיות טיפול אחרות. חלק משמעותי של טיפולים בפסיכודרמה נעשה במפגש פרטי בין מטפל למטופל, ואחד היישומים המעניינים הוא הדרכות יזמים ומנהלים בתוך רכבת ההרים הרגשית שהם חווים.
ידוע שהגוף והנפש מתקשרים זה עם זו כל העת: כשאנחנו רעבים ועייפים בדרך כלל נהיה עצבניים או חסרי מנוחה, וללא מודעות לכך אנחנו עלולים לקבל החלטות בעייתיות. כשאנחנו מתוחים לחץ הדם שלנו עולה, ואנחנו יכולים לרעוד או שהשרירים מתכווצים. כשאנחנו בדיכאון אנחנו נעים פחות, חום הגוף שלנו יורד ואיזון הסרוטונין משתנה. מהצד החיובי של הקשר הזה אפשר למצוא את העובדה שפעילות גופנית משפרת את מצב הרוח שלנו. הפסיכודרמה מחברת בין הגוף לנפש באמצעות פעולה. אם מבינים שהגוף והנפש כרוכים זה בזו ושמרבית היום איננו מודעים לאף אחד מהם, הרי שבאמצעות הגוף אפשר להבין טוב יותר את הנפש, ובאמצעות הנפש להבין את הגוף.
מיינדפולנס מחברת את הגוף והנפש באמצעות מדיטציה. השיטה הובאה למערב על ידי ג'ון קבט-זין (Jon Kabat-Zinn), שתרגם את עקרונות הקשיבות הבודהיסטית באופן שמתאים לעולם המערבי. הוא הגדיר את המיינדפולנס כ"מודעות בלתי שיפוטית מרגע לרגע לתחושות גופניות ולמצבים מנטליים", שכן הנחת הבסיס היא שברוב הזמן אנחנו נמצאים במצב של חוסר קשיבות לעצמנו. המוח שלנו עסוק במחשבות שונות, נעימות יותר ונעימות פחות: זו יכולה להיות מחשבה ביקורתית שקשורה לעבר, מחשבה חרדתית או פנטזיה שקשורה לעתיד. בתוך כך מוחמץ ההווה ומה שיש בו בשבילנו.
המחשבות שלנו מתרוצצות ומתעכבות על מה שהיה ועל מה שיהיה, ולפי מחקר שנעשה על ידי שני חוקרים מאוניברסיטת הרווארד זה קורה כמעט מחצית מהזמן. כך, למשל, אנחנו יושבים בחוף הים מול שקיעה יפהפייה ובאותו הזמן חושבים על מה שלא הספקנו לעשות בעבודה, או שארוחת הצהריים קוראת לנו אבל יש עוד משימה קטנה לסיים, או שהבן רוצה לדבר איתנו אבל אנחנו חייבים רק לסיים אימייל קצרצר. בסוף היום אנו מרגישים עצב אבל לא מבינים מה קרה לנו.
כדי להיות מודעים יותר למה שמתרחש, מתרגלי מיינדפולנס נעזרים בטכניקות שונות שלמדיטציה ובטכניקות להגברת המודעות בחיי היומיום, למשל דרך חיבור לנשימה, לתחושות ולמחשבות. בהתמקדות כזו החושים מתחדדים, ופתאום מתגלים כל הרעשים שלא שמענו, התחושות הגופניות שלא הרגשנו והמחשבות המתרוצצות שלא ידענו על קיומן. אנחנו יכולים להתבונן בהן כחוקרים בעולם לא נודע, מה שמאפשר לנו להתחבר אליהן ולהתנתק מהטייס האוטומטי שלנו. והמחשבות הלא נעימות? גם הן יופיעו, ואם נהיה בחברה טובה נוכל לחלוק אותן ולהתבונן בהן.
לעומת זאת, בפסיכודרמה החיבור בין הגוף לנפש נעשה באמצעות פעולתו של המטופל במהלך המפגש הטיפולי, כלומר הפעולה עצמה היא זו שמחברת אותנו להווה. גם כשאנחנו מעלים אירוע מהעבר בזמן מפגש טיפולי הצגתו מתרחשת בהווה, או בשפת הפסיכודרמה ב"כאן ועכשיו".
מפגש בפסיכודרמה מתחיל לעתים בכך שמדברים על משהו שמפריע, אירוע שחוששים מפניו בעתיד, מחשבה מטרידה או סיפור שקשור לעבר שאדם מספר לעצמו על עצמו. אירוע זה יקבל ביטוי בפעולה, למשל באמצעות תנועה בחדר, קול או הבעה גופנית אחרת. פעמים אחרות מתחילים בפעולה המייצגת הרגשה פנימית, והיא זו שמובילה להופעת מילים.
התחושות הגופניות עולות תוך כדי הפעולה באופן טבעי ואיתן מחשבות חדשות שהיו יכולות להופיע רק משום שהפעולה חיברה את הגוף למחשבות חדשות שהתחבאו והופיעו יחד עם התחושות הגופניות. בטיפול עצמו מחברים בין התחושות למחשבות באמצעות קשיבות של המטופל לחוויה, וכך המחשבות החדשות והתחושות המלוות אותן מקבלות ביטוי בהווה ומאפשרות למי שמתנסה בהן להתבונן בהן מחדש ברגע הזה, ומתוך כך לבחור אם הן עדיין מתאימות לו בהווה.
"ישיבת צוות" – הדגמה של קשיבות בתוך תהליך טיפולי בפסיכודרמה:
עמוס, מנהל בחברת הייטק, מתקשה מאוד בישיבות צוות שהן חלק משמעותי מהגדרת התפקיד שלו. הוא אינו מצליח להתבלט או להיות משמעותי ונמצא במתח רב, מרגיש חסר ערך ומחכה שהפגישות יסתיימו. חדר הטיפול משמש כבמה שעליה מוצג חדר הישיבות, והוא משחזר את הסיטואציה השבועית הקבועה במקום עבודתו.
תוך כדי שחזור עמוס מתבקש לעצור לרגע ולהיות קשוב לתחושותיו הגופניות, ואומר שהוא מרגיש חום בפניו. הוא נשאל אם הוא מכיר את התחושה הגופנית ממקום אחר או מזמנים אחרים (כהגדרתו של קבט-זין: "מודעות בלתי שיפוטית ברגע הזה לתחושות גופניות ומצבים מנטליים") ונזכר בכך שבבית הספר היסודי הוא הפריע והתבקש על ידי המורה לעמוד מול הכיתה ולהציג עבודה. הוא הרגיש רע מאוד במהלך האירוע, ואחר כך חזר הביתה וישן עד למחרת בבוקר.
עמוס מופתע מהזיכרון שעלה ואז משחזר את ההצגה שעשה אז כילד מול הכיתה. תוך כדי השחזור עולות תחושות גופניות ומחשבות שאפיינו את אותו ילד חלש פיזית ולא מקובל: עתה הוא עומד כשגופו רפוי והוא משדר חוסר ביטחון. זה הזמן להעלות לבמה את עמוס מההווה – כיצד הוא יוכל לעזור לעמוס הילד? היציבה של עמוס האדם הבוגר ובעל היכולות שונה מזו שהציג בדמות הילד, והוא יכול לתת לעצמו עצות שיעזרו לו ברגע הלא פשוט שחווה. העזרה שהוא נותן והאופן שבו הוא עומד ונוכח בכל אחד מהתפקידים מאפשרים לו להרגיש את ההבדל בין מי שהיה אז למי שהוא היום. מתוך החוויה הגופנית השונה בשני התפקידים הוא מרגיש ומבין שהחששות והתחושות הגופניות קשורים לעברו ולא למי שהוא היום. הבנה זו מאפשרת לו להתחיל תהליך של תובנה ושל שינוי.
החיבור בין הגוף לנפש הוא חיבור מהותי הן בפסיכודרמה והן במיינדפולנס, משום שהוא פותח צוהר לרגשות ולמחשבות לא מודעות שנדחקו מתחת לפני השטח אבל צצות במצבים מסוימים וגורמות לנו לקבל החלטות שאינן נכונות. שילוב של שתי השיטות מאפשר לנו להתבונן באירועים יומיומיים ממקום חדש ולשנות התנהגויות אלו, ומתוך כך להתרחב ולהתקדם במקומות שבהם אנו מרגישים תקועים.