תיאוריית ההתקשרות, ויסות רגשי והקשר הטיפולי: מאלן שור ועד AEDP וסכמה תרפיה

המאמר הזה מבוסס על עבודתו רבת השנים של אלן שור (Allan Schore) ועל הראיון הנפלא שלו אצל אנדרו הוברמן, שבו הוא מציג באופן בהיר ומעורר מחשבה את הקשר שבין תיאוריית ההתקשרות, התפתחות המוח, ויסות רגשי ומערכות יחסים. הרעיונות של שור משמעותיים במיוחד להבנת פסיכותרפיה מבוססת התקשרות, והם מתחברים באופן ישיר לעבודה שאני עושה באמצעות AEDP – טיפול דינמי חווייתי מואץ ובאמצעות סכמה תרפיה.

אחת הטענות המרכזיות של אלן שור היא שאנחנו לא נולדים עם יכולת מלאה לווסת את עצמנו. היכולת להירגע, להתמודד עם פחד, לשאת עצב, לווסת כעס ואפילו להחזיק התרגשות ושמחה מתפתחת בתוך מערכת יחסים. במילים אחרות, לפני שאנחנו לומדים לווסת את עצמנו, מישהו אחר מווסת אותנו.
הרעיון הזה נמצא בליבה של תיאוריית ההתקשרות וטיפול מבוסס התקשרות, אבל עבודתו של שור מרחיבה אותו אל תוך הגוף, מערכת העצבים והמוח, ומסייעת להבין מדוע מערכות היחסים המוקדמות שלנו ממשיכות להשפיע על האופן שבו אנחנו מרגישים ומתנהלים בתוך קשרים גם עשרות שנים לאחר מכן.

 

לצפיה בוידיאו שעליו מבוסס המאמר

 

תיאוריית ההתקשרות היא גם תיאוריה של ויסות רגשי

כאשר מדברים היום על תיאוריית ההתקשרות, השיחה נוטה לעיתים להצטמצם להגדרות כמו "התקשרות בטוחה", "התקשרות חרדה" או "התקשרות נמנעת". אלה מושגים חשובים, אבל אצל אלן שור אפשר למצוא הסתכלות עמוקה יותר: התקשרות היא בראש ובראשונה מערכת שבאמצעותה בני אדם לומדים לווסת מצבים רגשיים וגופניים.
תינוק אינו מסוגל לומר לעצמו: "אני כרגע מוצף, אבל בעוד כמה דקות ארגע". אין לו עדיין יכולת כזאת. הוא מרגיש את המצוקה בגוף כולו. כאשר ההורה מחזיק אותו, מדבר אליו בקול מסוים, מביט בו, משנה את הקצב שלו ומגיב לבכי, להתרגשות או לפחד, מתרחש תהליך של ויסות משותף – co-regulation.
בתחילת החיים, חלק גדול מהוויסות מתרחש בין שתי מערכות עצבים. בהדרגה הילד מפנים את החוויה הזאת ומתפתחת גם היכולת לווסת את עצמו.
מכאן אפשר להבין התקשרות בטוחה לא כמצב שבו אדם "אינו זקוק לאחרים", אלא דווקא כיכולת גמישה לנוע בין שתי אפשרויות: אני מסוגל להרגיע את עצמי, ואני מסוגל גם להישען על אדם אחר כאשר אני זקוק לכך. זוהי נקודה חשובה מאוד. עצמאות רגשית מוחלטת אינה בהכרח סימן לבריאות נפשית. לעיתים היא תוצאה של למידה מוקדמת שאין טעם לפנות לאחר.

התקשרות נמנעת והתקשרות חרדה כאסטרטגיות של ויסות

ההסתכלות על התקשרות דרך ויסות רגשי מאפשרת להבין אחרת גם דפוסים של התקשרות חרדה והתקשרות נמנעת.
אדם בעל דפוס התקשרות נמנע יכול ללמוד כבר בילדות שכאשר הוא נמצא במצוקה, האדם האחר אינו זמין מספיק, אינו מבין אותו או מתקשה לשאת את רגשותיו. בהדרגה מתפתחת אסטרטגיה: עדיף להסתדר לבד. בבגרות אדם כזה עשוי להיות עצמאי מאוד, מתפקד, הישגי ואפילו רגוע כלפי חוץ. דווקא כאשר נוצרת אינטימיות, תלות או פגיעוּת, הוא עשוי להרגיש צורך להתרחק, לעבור לחשיבה רציונלית, להפסיק להרגיש או לצמצם את הצורך באחר.
בהתקשרות חרדה יכולה להתפתח אסטרטגיה הפוכה. מערכת ההתקשרות נשארת דרוכה מאוד לנוכחותו של האחר. שינוי קטן בטון, שתיקה, התרחקות או הודעה שלא נענתה יכולים לעורר במהירות פחד מפני אובדן הקשר. גם כאן אין מדובר בפגם באישיות. אפשר להבין זאת כמערכת שפיתחה דרך מסוימת מאוד להשיג ביטחון ולווסת מצוקה.
השאלה הטיפולית לכן אינה רק "איזה סגנון התקשרות יש לך?", אלא: מה קורה לך כאשר מערכת היחסים נעשית חשובה? איך אתה מווסת את עצמך כאשר אתה נפגע, מפחד, כועס או זקוק למישהו? ומה למדת במהלך החיים לגבי האפשרות להישען על אדם אחר?

אנחנו לומדים רגשות בתוך מערכת יחסים

אלן שור מדגיש שוב ושוב שהתקשורת הרגשית בין בני אדם אינה מתרחשת רק דרך מילים. למעשה, חלק עצום ממה שאנחנו קולטים זה מזה עובר דרך מערכות שאיננו תמיד מודעים להן.אנחנו מקשיבים לטון הדיבור, לקצב, להפסקות, להבעות הפנים, למבט, לנשימה, ליציבה ולמרחק שהאדם שומר מאיתנו.
אדם יכול לומר "הכול בסדר", ובכל זאת משהו בתוכנו קולט שהוא אינו בסדר. אנחנו לא תמיד יודעים להסביר כיצד ידענו.
מבחינתו של שור, המוח ובעיקר מערכות של עיבוד רגשי ולא מילולי עוסקות ללא הפסקה בקריאת הסביבה הבינאישית. הוא מייחס חשיבות מיוחדת להמיספרה הימנית בתהליכים האלה.כאן כדאי להיות מעט זהירים. המחקר העכשווי בהחלט תומך בחשיבות של תקשורת לא מילולית, סנכרון בין־אישי ויחסי גוף־מוח בתוך קשרים, אך החלוקה הפשוטה של "מוח ימני רגשי" מול "מוח שמאלי קוגניטיבי" היא מורכבת יותר מבחינה נוירולוגית. עדיין, התרומה הגדולה של שור אינה תלויה בהכרח בחלוקה אנטומית מוחלטת בין שתי ההמיספרות. הרעיון המרכזי שלו משמעותי בפני עצמו: הרבה מאוד ממה שמתרחש בינינו מתרחש לפני שאנחנו מצליחים להפוך אותו למילים.

לא צריך הורה (או מטפל) מושלם , צריך יכולת לתקן את הקשר

אחד הרעיונות המשמעותיים ביותר שעולים מעבודתו של אלן שור קשור לסנכרון ולתיקון. אי אפשר להיות מותאמים לאדם אחר כל הזמן.
גם הורה אוהב מפספס את הילד שלו. הוא מפרש בכי באופן לא נכון, עייף ברגע שבו הילד זקוק לו, רוצה להרגיע כשהילד דווקא צריך מרחב או אינו שם לב מיד שהילד נבהל.
גם בזוגיות אנחנו מפספסים זה את זה. וכמובן שגם בטיפול. לכן הבריאות של מערכת יחסים אינה נמדדת בהיעדר רגעים של חוסר התאמה. הדבר המשמעותי הוא היכולת לחזור לקשר אחרי שהסנכרון אבד. זהו תהליך של rupture and repair – קרע ותיקון. הילד לומד מתוך חוויות כאלה דבר בעל חשיבות עצומה: אפשר לצאת מקשר ולחזור אליו.
אפשר לכעוס והאדם שמולי לא ייעלם.אפשר לא להבין זה את זה ואז לנסות שוב.אפשר לפגוע ולהתנצל.
אפשר להיות מאוכזב ולהישאר בקשר.במובן הזה, התקשרות בטוחה אינה מערכת יחסים שאין בה שברים. היא מערכת יחסים שבה השברים ניתנים לתיקון.

מה קורה כאשר לא היה מספיק תיקון?

כאשר ילד גדל בסביבה שבה רגעי קרע אינם מקבלים תיקון, הוא נאלץ למצוא דרך להתמודד.ילד שהכעס שלו מוביל להתרחקות של ההורה עשוי ללמוד לדכא כעס.
ילדה שעצב גורם לאם להיות מוצפת יכולה ללמוד להפסיק להביא עצב לקשר.ילד שלומד שאי אפשר לדעת באיזה מצב רגשי ימצא את ההורה עשוי להיות דרוך מאוד ולקרוא ללא הרף את האנשים סביבו.אחר יכול ללמוד להתנתק כמעט לחלוטין.האסטרטגיות האלה אינן נוצרות במקרה. בתקופה מסוימת הן עשויות להיות דרכים חכמות מאוד להסתגל לסביבה.
אבל מה שהיה פתרון בילדות יכול להפוך בבגרות למגבלה.אדם יכול להמשיך להסתיר עצב גם מול בת זוג אוהבת. הוא יכול להיבהל מכל סימן של כעס גם במקום שבו הכעס אינו מסוכן. הוא יכול לחפש שוב ושוב אישור שאוהבים אותו, או להתרחק דווקא ברגע שבו הוא רוצה להתקרב.

כאן מתחיל הקשר בין תיאוריית ההתקשרות לפסיכותרפיה

אם דפוסים רגשיים נוצרו בתוך מערכת יחסים, עולה שאלה חשובה: האם אפשר לשנות אותם רק באמצעות הבנה? אדם יכול להבין היטב מדוע הוא מפחד מנטישה. הוא יכול לספר על ילדותו, לזהות את הדפוס ואפילו לדעת באופן רציונלי שבת הזוג שלו אינה אמו.ובכל זאת, ברגע שבו היא מתרחקת מעט, מערכת שלמה בתוכו מופעלת.
הוא אינו רק חושב שהוא עומד להינטש. הוא מרגיש את זה.זהו אחד המקומות שבהם תיאוריית ההתקשרות מתחברת בצורה משמעותית לפסיכותרפיה חווייתית.
שינוי אינו מתרחש רק כאשר אנחנו מבינים משהו חדש על העבר. שינוי עמוק מתרחש גם כאשר אנחנו מצליחים לעבור בהווה חוויה שונה מזו שהמערכת שלנו מצפה לה.

הקשר בין אלן שור לבין AEDP

החיבור בין עבודתו של אלן שור לבין טיפול AEDP הוא עמוק מאוד.
AEDP היא גישה טיפולית מבוססת התקשרות וחוויה, שפותחה על ידי דיאנה פושה. אחת מנקודות המוצא שלה היא שהאדם אינו צריך להתמודד לבדו עם רגשות שהיו בעבר גדולים מדי, מאיימים מדי או בודדים מדי.אחד המושגים המרכזיים ב־AEDP הוא Undoing Aloneness – האפשרות לבטל, או לפחות לתקן, את החוויה של להיות לבד עם מה שקשה לשאת.מטופל יכול לדעת במשך שנים שהוא עצוב. אבל דבר שונה מאוד מתרחש כאשר העצב הזה מופיע בחדר מול אדם אחר, וכאשר האדם האחר אינו נסוג ממנו, אינו נבהל, אינו ממהר להסביר אותו ואינו דורש מהמטופל להפסיק להרגיש.המטופל אינו רק מדבר על הקשר, הקשר עצמו הופך לחלק מהטיפול.
כאן אנחנו פוגשים באופן ברור את רעיונותיו של שור על dyadic regulation – ויסות דיאדי או ויסות בין שני אנשים.

טיפול אינו רק מה שאנחנו אומרים

בפסיכותרפיה קל מאוד להתמקד בתוכן.מה המטופל סיפר? מה פירוש הדבר? מהי הסכמה? מה קרה בילדות?
אבל שור מזמין אותנו להקשיב גם לשאלה אחרת: איך הדבר הזה קורה עכשיו בחדר?מטופל מספר על אירוע קשה ומחייך.
האם אנחנו ממשיכים עם החיוך? הקול שלו משתנה כאשר הוא מדבר על אביו, האם שמנו לב?  הוא מתחיל לדבר במהירות כאשר מתקרבים לרגש מסוים. מה קורה שם?
לרגע העיניים שלו מתמלאות דמעות ואז הוא עובר לנושא אחר. האם אנחנו הולכים איתו לנושא החדש, או מזהים שמשהו משמעותי הופיע ונעלם?
ב־AEDP קוראים לכך לעיתים moment-to-moment tracking – תשומת לב לרגעים הקטנים ולשינויים המתרחשים בתוך החוויה בזמן אמת.
המטפל אינו מסתפק בשאלה "מה אתה מרגיש?", אלא שם לב כיצד הרגש מופיע, מה קורה בגוף, מה קורה ביחסים ומה קורה כאשר המטופל מבחין שהמטפל נמצא איתו.

הרגעים הקטנים שבהם טיפול משתנה

בראיון אצל הוברמן מתאר אלן שור רגעים שהוא מכנה Heightened Affective Moments – רגעים בעלי עוצמה רגשית מוגברת המתרחשים בין שני אנשים.
לפעמים מדובר בפחות מדקה. מבחוץ אולי לא נראה שהתרחש משהו דרמטי. אבל בתוך החדר משהו השתנה. אולי המטופל סיפר סיפור שהוא סיפר עשרות פעמים, אבל הפעם הצליח באמת להרגיש אותו. אולי נוצר קשר עין. אולי המטפל הגיב בדרך שהמטופל כלל לא ציפה לה. אולי בפעם הראשונה הופיע כעס מבלי שהאדם מולו התרחק.
אולי הופיע עצב, ומישהו נשאר איתו. מבחינת AEDP, רגע כזה יכול להפוך לחוויה רגשית מתקנת. האדם אינו רק מבין שהעבר היה שונה. המערכת הרגשית שלו מקבלת מידע חדש בהווה.

לדעת משהו ולחוות אותו הם שני דברים שונים

זו נקודה בעלת חשיבות עצומה בפסיכותרפיה.
מטופל יכול לומר:
"אני יודע שאני לא ילד."
"אני יודע שהיא לא אמא שלי."
"אני יודע שהבוס שלי לא דוחה אותי כאדם."
"אני יודע שבת הזוג שלי לא עומדת לעזוב אותי."
ובכל זאת הגוף יכול להגיב כאילו הסכנה הישנה מתרחשת עכשיו.
לכן טיפול רגשי אינו יכול להסתפק תמיד בתובנה.
תובנה חשובה מאוד. היא מאפשרת לאדם להבין את עצמו וליצור מפה.
אבל המפה אינה המסע.
לעיתים אנחנו זקוקים לחוויה חדשה כדי שהידע החדש יהפוך למשהו שגם המערכת הרגשית מסוגלת להאמין בו.

הקשר בין אלן שור לסכמה תרפיה

גם בטיפול בסכמה תרפיה הץיאוריה והפרקטיקה מתחברת באופן טבעי לתיאוריית ההתקשרות ולרעיונותיו של אלן שור.
בסכמה תרפיה אנחנו מנסים להבין מהם הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלא קיבלו מענה מספק בילדות וכיצד האדם ניסה להתמודד עם החסר.
ילד זקוק לביטחון.
הוא זקוק לקשר יציב.
הוא זקוק לכך שיראו את רגשותיו ויתייחסו אליהם.
הוא זקוק לגבולות בריאים.
הוא זקוק לאוטונומיה, לחופש לבטא את עצמו, למשחק ולספונטניות.
כאשר צרכים כאלה אינם מקבלים מענה לאורך זמן, יכולות להתפתח סכמות מוקדמות בלתי מסתגלות – אמונות וחוויות עמוקות לגבי העצמי, האחר והעולם.
כך, למשל, אדם עשוי לפתח סכמת נטישה, חסך רגשי, פגימות ובושה, חוסר אמון, כישלון או סטנדרטים בלתי מתפשרים.

הסכמה אינה רק מחשבה

חשוב להבין שסכמה אינה רק משפט שאדם אומר לעצמו. כאשר מופעלת סכמת נטישה, האדם אינו רק חושב "אולי יעזבו אותי".
כל המערכת יכולה להגיב, הגוף נדרך, עולה חרדה, מופיעה דחיפות. האדם מתחיל לקרוא סימנים קטנים אצל בן הזוג.
ייתכן שינסה להתקרב, לכעוס, לבדוק, להתרחק או לנתק את עצמו מרגש. במובן הזה אפשר לראות סכמות גם כארגון של זיכרונות, רגשות, תחושות גופניות וציפיות בינאישיות.
כאן עבודתו של אלן שור מספקת רובד נוסף להבנת סכמה תרפיה: הסכמה מופעלת בתוך מערכת יחסים, ובמקרים רבים היא כוללת גם דפוס ישן של ויסות רגשי.

מצבי עצמי – Modes – כדרכים לווסת כאב

בסכמה תרפיה אנחנו עובדים לא רק עם סכמות אלא גם עם מצבי עצמי – Schema Modes. אפשר לחשוב על חלק מהמודים גם כדרכים שהתפתחו כדי להתמודד עם מצבים רגשיים שהיו קשים מדי.הילד הפגיע נושא פחד, עצב, בדידות או בושה. הילד הכועס מנסה להגן על צורך שנפגע.המגן המנותק מרחיק את האדם מהכאב.
הקול הביקורתי מנסה לעיתים לשלוט בהתנהגות באמצעות ביקורת ואיום.הכניעה מאפשרת לשמור על קשר במחיר של ויתור עצמי. פיצוי יתר יכול ליצור תחושת כוח כאשר בפנים יש פגיעוּת גדולה.מנקודת מבט של התקשרות וויסות רגשי, אפשר לשאול על כל mode: מה הוא מנסה לווסת? מפני איזו חוויה הוא מגן? ומה היה קורה אילו האדם היה יכול להישאר עם הרגש הזה בתוך קשר בטוח?

המבוגר הבריא אינו אדם שאינו זקוק לאיש

בסכמה תרפיה אחת המטרות המרכזיות היא לחזק את מוד המבוגר הבריא. לפעמים קל לפרש "מבוגר בריא" כאדם עצמאי לחלוטין, רציונלי וחזק, אבל דרך תיאוריית ההתקשרות ועבודתו של שור אפשר לראות אותו אחרת. המבוגר הבריא הוא אדם שמסוגל לזהות את הצרכים שלו, להרגיע את עצמו אך גם לבקש עזרה, להציב גבול מבלי להתנתק, להרגיש כעס מבלי להפוך את האחר לאויב, להיות פגיע בלי לחוות פגיעוּת כחולשה, ולהישען על אדם אחר מבלי לחוות תלות כבושה. במובן הזה, המבוגר הבריא אינו מייצג עצמאות מוחלטת, אלא יכולת לנוע בגמישות בין ויסות עצמי לבין ויסות בתוך קשר.

הטיפול כמקום שבו מתרחשת התקשרות חדשה

כאשר מחברים בין תיאוריית ההתקשרות, AEDP וסכמה תרפיה, עולה תמונה מעניינת של מהות הטיפול. הטיפול אינו ניסיון להפוך את המטפל להורה חלופי, וגם אינו ניסיון למחוק או לשנות את ההיסטוריה שכבר התרחשה, אלא ליצור בתוך מערכת היחסים הטיפולית תנאים שונים מאלו שהתקיימו בעבר. בתוך הקשר הטיפולי אפשר להביא כעס ולגלות שהקשר אינו מתפרק, להביא בושה ולפגוש סקרנות וקבלה במקום השפלה, להיות מבולבל מבלי שמישהו ידרוש תשובה מיד, להרגיש עצב מבלי להצטרך להחזיק במקביל גם את האדם שמולנו, ולהזדקק לאחר מבלי לאבד את תחושת העצמאות. מכיוון שהדפוסים הישנים אינם נשארים רק בזיכרונות אלא מופיעים מחדש גם בתוך היחסים הטיפוליים, הקשר עם המטפל מאפשר לא רק לדבר עליהם ולהבין אותם, אלא לפגוש אותם בזמן אמת וליצור בתוכם אפשרות חדשה.

המטפל צריך להקשיב גם לעצמו

אחד החלקים המעניינים בעבודתו של שור הוא החשיבות שהוא מייחס לחוויה של המטפל עצמו.
כאשר אנחנו יושבים מול אדם אחר, גם הגוף שלנו מגיב.
אנחנו עשויים להרגיש פתאום עייפות, לחץ, רצון להציל, התרחקות, עצב, מתח או רכות.
אין פירוש הדבר שכל תחושה של המטפל "שייכת" למטופל. למטפל יש כמובן עולם פנימי משלו, היסטוריה משלו ונקודות עיוורות משלו.
אבל כאשר מטפל לומד להתבונן בחוויה שלו בזהירות, היא יכולה להפוך למקור נוסף של מידע על מה שמתרחש בקשר.
מבחינה זו העבודה הטיפולית היא בו בזמן מקצועית ואנושית מאוד: שני אנשים נמצאים בחדר, ושני אנשים מושפעים מהמפגש.

למה קשר מרפא אינו פשוט "להיות נחמד"

כאשר מדברים על טיפול מבוסס התקשרות קיימת לפעמים סכנה לחשוב שמדובר בעיקר בחום, קבלה או אמפתיה. אלה אמנם מרכיבים חשובים מאוד, אך טיפול אינו מסתכם ביצירת אווירה נעימה ובטוחה. להפך, דווקא תחושת הביטחון בקשר מאפשרת להגיע למקומות שהמטופל למד במשך השנים להימנע מהם. לפעמים המטפל יצטרך לזהות הגנה, להצביע על דפוס שחוזר שוב ושוב או לעזור למטופל להישאר במגע עם חוויה שהוא רגיל להתרחק ממנה. בסכמה תרפיה, למשל, אפשר לעבוד ישירות מול קול ביקורתי או דורשני, וב־AEDP אפשר לעזור למטופל לשים לב לרגע שבו הוא מתרחק מרגש בדיוק כשהוא מתחיל להופיע. לכן הביטחון בקשר אינו המטרה היחידה של הטיפול, אלא גם התשתית שמאפשרת חקירה, עיבוד ושינוי.

לא כל רגש קשה צריך להיעלם

עבודתו של אלן שור מזכירה לנו דבר פשוט אך חשוב: בריאות נפשית אינה מצב שבו האדם מרגיש רק רגשות נעימים. פחד, עצב, כעס ואבל אינם תקלות במערכת אלא רגשות אנושיים חיוניים, והקושי אינו בהכרח בעצם הופעתם אלא באופן שבו אנחנו מתמודדים איתם כשהם מגיעים. האם הרגש מציף אותנו לחלוטין, האם אנחנו חייבים להדחיק אותו, להתנתק ממנו או לפעול מתוכו באופן אימפולסיבי, או שאנחנו מסוגלים להישאר איתו, לזהות אותו ולתת לו מקום? שאלה נוספת היא האם אנחנו יכולים לאפשר גם לאדם אחר להיות איתנו בתוך החוויה הזאת, מבלי להרגיש שאנחנו חייבים להסתיר, לצמצם או לסלק אותה. במובן הזה, ויסות רגשי אינו ביטול של הרגש, אלא היכולת להישאר בקשר עם הרגש מבלי שהרגש ישתלט לחלוטין על המערכת.

למה אי אפשר לראות את כל עצמנו לבד

לקראת סוף הראיון מדבר אלן שור על נקודה חשובה נוספת: לכל אדם יש נקודות עיוורות. אנחנו יכולים להיות אינטליגנטיים מאוד, מודעים לעצמנו ולעבור שנים של התבוננות פנימית, ועדיין יהיו חלקים בהתנהגות שלנו שקשה לנו לראות לבד. אני יכול לחוות שוב ושוב שאנשים מתרחקים ממני, אך לא להבחין באופן שבו אני עצמי מפסיק להיות נגיש דווקא ברגע שבו הם מתקרבים; להרגיש שאנשים אינם נותנים לי מספיק, מבלי לזהות עד כמה קשה לי לבקש; או לחוות את האחר כביקורתי, מבלי לשים לב עד כמה הקול הביקורתי כבר נמצא בתוכי. מערכת יחסים משמעותית יכולה לספק לנו מראה שאיננו יכולים ליצור לחלוטין בעצמנו, ובטיפול, כאשר נוצר מספיק ביטחון, אפשר להתחיל לראות גם את המקומות האלה מבלי שההתבוננות בהם תהפוך להשפלה או לשיפוטיות.

שינוי עמוק הוא גם שינוי ביחסים

אנחנו חיים בתרבות שמקדשת מאוד self-regulation: ללמוד להירגע לבד, לנשום, לעשות מדיטציה, לשלוט במחשבות ולהיות חזקים יותר. לכל הדברים האלה יכול להיות ערך רב, אבל תיאוריית ההתקשרות ועבודתו של אלן שור מזכירות לנו משהו בסיסי יותר: המוח האנושי התפתח בתוך יחסים. מערכת העצבים שלנו למדה את העולם דרך הפנים של אנשים אחרים, דרך קול, מגע, נוכחות והיעדר, דרך הרגעים שבהם מישהו הגיע כאשר קראנו לו וגם דרך הרגעים שבהם אף אחד לא הגיע. החוויות האלה הופכות לחלק מהאופן שבו אנחנו לומדים לצפות לקשר, להתמודד עם מצוקה ולווסת את עצמנו. לכן אין סיבה לצפות שכל שינוי נפשי עמוק יתרחש בבדידות; לעיתים דווקא מערכת יחסים חדשה היא שמאפשרת למערכת שלנו ללמוד משהו חדש על עצמנו ועל האפשרות להיות עם אדם אחר.

מ־Undoing Aloneness ליכולת להיות לבד

יש כאן לכאורה פרדוקס. AEDP מדברת על Undoing Aloneness – האפשרות לא להישאר לבד עם חוויות רגשיות שבעבר נאלצנו לשאת לבד – אבל אחת התוצאות האפשריות של קשר בטוח היא דווקא יכולת טובה יותר להיות לבד. כאשר אדם חווה שוב ושוב שאפשר להרגיש מבלי לקרוס, שאפשר להיעזר באדם אחר ושגם הקשר יכול לשרוד פחד, כעס, עצב או פגיעוּת, חלק מן היכולת הזאת מופנם בהדרגה. האדם אינו זקוק לאחר בכל רגע כדי לווסת את עצמו, משום שהחוויה של קשר בטוח הופכת לחלק מהעולם הפנימי שלו. במובן הזה, קשר טיפולי טוב אינו אמור לייצר תלות אלא להרחיב את יכולת הוויסות העצמי: אנחנו נעשים מסוגלים יותר להיות לבד דווקא לאחר שחווינו שאיננו חייבים להיות לבד.

שילוב בין תיאוריית ההתקשרות, AEDP וסכמה תרפיה

בעבודתי הטיפולית אני מוצא ערך רב בשילוב בין שלוש נקודות המבט הללו. תיאוריית ההתקשרות עוזרת להבין כיצד הקשרים הראשונים שלנו עיצבו את הדרך שבה אנחנו חווים קרבה, תלות, ביטחון, נפרדות ופגיעוּת; סכמה תרפיה נותנת מפה מפורטת של הצרכים הרגשיים שלא קיבלו מענה, הסכמות שנוצרו ומצבי העצמי שמתעוררים כאשר אותם צרכים נפגעים בהווה; ו־AEDP מזמינה אותנו לא להסתפק במפה ובהבנה, אלא להיכנס יחד אל החוויה, לעקוב אחריה ברגע הנוכחי ולאפשר למטופל לעבור משהו חדש בתוך קשר בטוח. שלוש הגישות מדברות בשפות מעט שונות, אבל יש ביניהן מכנה משותף עמוק: אנחנו נעשים מי שאנחנו בתוך קשר, הדפוסים שנוצרו בתוך קשר ממשיכים להופיע ביחסים שלנו בהווה, ולכן גם שינוי משמעותי יכול להתרחש בתוך מערכת יחסים.

אנחנו לא צריכים למחוק את העבר כדי להשתנות

אי אפשר לקבל ילדות אחרת, לחזור אחורה ולשנות את ההורים שלנו או לגרום למה שלא התרחש אז להתרחש בדיעבד. אבל המוח והנפש ממשיכים להשתנות, ומערכות יחסים חדשות יכולות ליצור חוויות חדשות. לפעמים השינוי מתחיל ברגע קטן מאוד: אדם מביא לתוך הקשר משהו שבעבר נאלץ להסתיר – כעס, פחד, צורך, חולשה, עצב או בושה – והפעם האדם שמולו נשאר, אולי אפילו מתקרב ורוצה לדעת עוד. לא תמיד אנחנו מבינים באותו רגע עד כמה החוויה הזאת משמעותית, אבל לאורך זמן רגעים כאלה יכולים להתחיל לשנות את הציפיות הבסיסיות שלנו מיחסים. במקום "אם יכירו אותי באמת יעזבו אותי", יכולה בהדרגה להופיע האפשרות שאפשר להיות מוכר ועדיין אהוב; במקום "אני חייב להתמודד לבד", יכולה להתפתח היכולת להיעזר; במקום "כעס הורס קשרים", אפשר לגלות שכעס יכול לבטא צורך או להציב גבול מבלי להרוס את הקשר; ובמקום "אם אני זקוק למישהו אני חלש", יכולה להיווצר ההבנה שתלות הדדית היא חלק טבעי מהקיום האנושי. וזה אולי אחד המסרים היפים ביותר בעבודתו של אלן שור ובראיון שלו אצל הוברמן: הקשר אינו רק המקום שבו התפתחו חלק מהפצעים שלנו; הוא יכול להיות גם המקום שבו אנחנו משתנים.

לקריאה נוספת

להרחבה על :תיאוריית ההתקשרות וטיפול מבוסס התקשרות
להרחבה על : טיפול AEDP – ריפוי באמצעות קשר וחוויה רגשית
להרחבה על :טיפול בסכמה תרפיה – להבין את הדפוסים וליצור שינוי