אם יש משהו שאי אפשר להתעלם ממנו בזמן טיפול הרי זהו השעון. אותו מכשיר מכאני מעשה ידי אדם, שמזכיר לי ולמטופליי ללא הרף את מה שפרויד הגדיר כ״עקרון המציאות״ . המצאת הזמן הקצוב היא נושא בפני עצמו שלא ארחיב עליו כאן, אבל קשורה למודרניות לתרבות ולחיים בתקופה הזו והשעון מייצג אותה היטב בחדר הטיפול – הוא מזכיר גם לי וגם למטופל שהמפגש הזה גם כשהוא עמוק ומשמעותי הוא קצוב בזמן. פרויד שהפך טיפול נפשי למקצוע, קצב את השעה הטיפולית באופן שאפשר לו לקבל כמות של מטופלים ולנוח בין מפגש למפגש כדי לקבל את המטופל הבא ומאז רוב המפגשים הם כאלו. תיק תק תיק תק מתקתק לו השעון ומזכיר לנו שהנה הזמן עובר ותיכף יגמר. וכשיגמר נפרד עד הפעם הבאה.
ומול הפרידה מול הסוף של המפגש קורים דברים יוצאי דופן משום שכל פרידה כזו משחזרת משהו. סיפורים שחיכו לצאת פתאום יוצאים לאור, תחושות גופניות, רגשות עוצמתיים, עולים לפתע מתוך ההבנה שאם לא יעלו עכשיו אולי לא יעלו בכלל. גם כעס יכול להופיע, איך זה שדווקא עכשיו זה נגמר !? דווקא ברגע הזה שאני פותח את ליבי נגמר המפגש? ומה זה בכלל שווה להיפגש עם זו רק שעה בשבוע ? גם הכעס הזה פעמים רבות מגיע ממקומות וזמנים אחרים שבהם לא היה מקום להרגיש או להביע וסיום השעה מרגיש שרירותי ולא הוגן.
ואז ועולה השאלה האם הקשר נמשך גם כשאנחנו נפרדים? יש פגישות שבהן הזמן נוזל, אין תחושה של זמן, כמו השעון של דאלי , אני והמטופל משוקעים כל כולנו במה שקורה ברגע הזה בחדר. הזמן נעלם לרגע קסום אבל אז חוזר תיק תק תיק תק תיק תק. הזמן שאוזל יכול להכעיס, אבל גם לאפשר. לאפשר שעה אחת בשבוע להיות במרחב אחר ושונה מ״החיים״ אי אפשר להתנהל בחיים כמו בשעה הטיפולית כי האיכות המרוכזת של השעה הטיפולית קשורה בין השאר לכך שהיא מתוחמת בזמן ומאפשר בזכות זאת מהות שונה של מפגש, מפגש טיפולי.
גם אני ארגיש רגשות מול הסוף של המפגש. מול השעון המתקתק מול הזמן שנגמר. משום שמה שקורה בחדר משפיע גם עליי. לפעמים אשאר להחזיק בשביל המטופל רגש עוצמתי, אמת פנימית שחיפשה לצאת, או תובנה חדשה שמחכה להתגלות. פעמים אצא עם תחושה שהדברים נקטעו באיבם. תיק תק תק והנה נשארתי משהו מאוד עמוק ומאוד משמעותי עד הפעם הבאה. נכון, זה התפקיד שלי כמטפל להיות עם מטופליי ולהחזיק את הרגשות האלו בשביל מטופליי עד הפעם הבאה אבל לא תמיד זה פשוט ומותיר אותי ברגשות משל עצמי כלפי המפגש שהתסתיים.
תיק תק תקתק לו השעון זמננו תם. ועכשיו נפרד ובין הפגישות יצוץ לו חלום או מחשבה , רגש קודם שלא היה . בין הפגישות תמשיך העבודה שלי ושל מטופליי על מה שעלה באותה הפגישה.
