באופן פתאומי נכנסנו לתקופה חדשה, שונה מכל מה שחווינו , בוודאי בדור הזה, אולי כבר ניתן לקרוא לה "תקופת הקורונה" משום ששלושה מליארד בני אדם (נכון להיום) סביב העולם נמצאים בהסגר. וחשופים לשינוי דרמטי בחייהם, באופן שבו הם מתקשרים אחד עם השני, בתפיסותיהם לגבי המציאות ובחוויה היומיומית שכל יום מביא איתו שינוי חדש לא צפוי המעורר רגשות של פחד, תקווה, יאוש, וצפיה לבאות.  האם לתקופת הקורונה תהיה השפעה לטווח הארוך על האופן שבו אנחנו מתקשרים , מתפקדים ומתקשרים? או שכולנו נחזור למה שהיה כאילו לא קרה דבר? נבואות אלו מתייחסות לעתיד אולם מה לגבי ההווה שבתוכו אנו נמצאים ? כיצד ניתן להיות בתקופת הקורונה?

לג׳ון קבט זין "ממציא" המיידנפולנס יש תרגיל שעוזר להתמקד בחושים ולהתחבר דרך זה לתודעה ברגע הזה. התרגיל די פשוט , לוקחים צימוק ובמשך דקות ארוכות עוברים שלב אחר שלב בהפניית החושים לעברו של אותו צימוק.  נוגעים בו ,ממששים אותו , מחזיקים אותו טועמים אותו וכן הלאה . זהו תרגיל המאפשר לאדם השרוי בתוך עולם של ריצות, סידורים, חשבונות, ילדים , טיסות ועינוגים. לעצור רגע להתבונן באותו צימוק ולהרגיש את קיומו המורכב ומתוך זה את מהותו הגדולה והמשמעותית בעולמנו. משמעות שאנו בחיינו "הרגילים" מתכחשים אליה או ממעיטים בחשיבותה. הצימוק הזה כולל בתוכו מגוון של טעמים ותחושות, עורו צרוב מהשמש וטעמו מכיל את האדמה שבתוכה גדל הענב שהפך לו  כל צימוק יחודי ומשופע מכל כך הרבה גורמים המשפיעים ומושפעים זה מזה, ומבחינה זו כל צימוק הוא יחד ומיוחד אולם יחוד זה ניתן לגלות רק כשעוצרים ומתבוננים. אותה עצירה מאפשרת להבחין בחלק מהניואנסים והעושר שהצימוק הזה יכול להציע לנו ולאחר התרגיל הזה לצימוק כבר אין את אותו הטעם הוא הופך להיות משהו אחר, בעינינו, חלקיק קטן של טבע שמכיל בתוכו את העולם כולו. צימוק.

"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין." כתב אנטואן דה סנט-אכזופרי בספרו הנסיך הקטן.  וכך אנו יושבים בבתינו כל אחד בחרדותיו ובמצוקתו. באי ודאות, בחוסר ידיעה, חלקנו במצוקה כלכלית. מוצפים במידע , בדרפים, בתחזיות, אך מרגישים את הדברים בליבנו מבינים בתוך תוכנו כי אף אחד כרגע לא מבטיח כלום לא הממשלה ולא אלוהים נותרנו ביחד לבדנו ועם עצמנו להתמודד עם משהו שאנחנו עדיין לא יכולים להבין את היקפו ומשמעותו לא רק בהווה אלא גם בעתיד. פתאום ליבנו תחושותינו ורגשותינו לוקחים מקום גדול בהוויה היומיומית. וכעת, מתוך המקום המצומצם שאנו נמצאים בו, נותרנו ובידינו מוחזק אותו צימוק שהוא חיינו. האם ברגע הזה צימוק זה חשוב לנו ?

אף אחד לא הכין אותנו להיות עם הצימוק הזה ולקבל אותו כפי שהוא. גם במצוקה ובחרדות לא נותרת לנו כרגע ברירה, נוכל תמיד לברוח ולהאשים מישהו או משהו במה שקרה אבל גם נוכל לשאול את השאלה מהם החיים מבחינתנו? מה משמעותי ומה לא. מה חשוב ומה לא, מה הכרחי ומה לא. מה מת ובתוכנו עכשיו ומה קם לחיות מחדש. אלו מגבלות וגבולות שמנו על עצמנו שלא היו הכרחיים ומה נפתח? כשהיינו ילדים היינו שואלים את השאלה הזו כל יום עם עצמנו מבלי שהיו לה מילים, עיצבנו את ערכינו ואת המשמעות של חיינו מתוך קבלה חלקית או מלאה ממה ששמענו. הורינו חברינו והתרבות נתנו לנו את התשובות חלקן אימצנו עד שהתקבעו לתוך מקום מסוים וחלקן דחינו. האם הרגע זה מאפשר הזדמנות של יצירה? של שינוי פרדיגמה ושל אמיתות לגבי הדברים שנראים לנו קבועים ובלתי משתנים ? אני רואה את זה למשל, כדוגמא אזוטרית בתוך עולם הטיפול שאני חלק ממנו, כאשר מטפלים שלעולם לא היו חושבים לטפל מרחוק מסיבות שונות, מתחילים לעשות זאת למרות שזה נוגד את התיאוריות והמגבלות שהכילו על עצמם. האם יחזרו לנורמות הקודמות כשהמצב יחזור לקדמותו ואולי יפתחו להם אפשרויות חדשות שקודם לא היו משום שהגבולות הפנימיים שקבענו לעצמנו  הפכו פתאום להיות לא רלוונטים?

כמובן שלא ניתן להכחיש שבמצב של חרדה, למספר רב של אנשים מאוד קשה ליצור משהו חדש, ובעיקר להתמקד בהישרדות. אולם מי הוא השורד ? על פי ויקטור פרנקל הוגה הלוגותרפיה השורד הוא זה שפיתח לעצמו מנגנונים של משמעות גם אל מול מוות ואובדן. פרנקל כתב את התיאוריה שלו כשהיה במחנה ריכוז, מצב קיצוני בהרבה ממה שאנו עוברים, ראה דרך מיקומו בתוך טורנדו המוות שהקיף אותו במחנה הריכוז, אנשים ששרדו את זוועות המחנה ובאותו זמן כאלו שנכנסו לדיכאון ואובדן. מתוך זה הוא ניסח לעצמו את עקרונות הלוגותרפיה. פרנקל הבין כי המפתח לגישה חיובית לחיים זו המודעות כי יש לחיים משמעות בכל הנסיבות. אלו שבתוך הכאוס והמוות הצליחו למצוא משמעות או בעתידם או בעברם הצליחו לשרוד לעומת אלו שלא מצאו משמעות ואז לא יכלו לסבול את העולם הנורא סביבם.

הבודהה דיבר על השינוי שקיים בעולם ואינהרנטי לקיום. הצמח צומח ונובל, האנשים והסביבה משתנים סביבנו, וגם אנחנו.  האדם סובל בעצם כאשר שהוא מנסה לדמות לעצמו שהעולם איננו משתנה. קבוע. והוא מנסה כל כוחו לשמור על העולם ככזה באמצעות מנגנונים תפיסתיים והתנהגותיים שונים. אולם הפלא ופלא זה לא עובד לנו, לא בטווח של חיים שלמים. דברים משתנים כל הזמן, הגיל שלנו, האנשים שמקיפים אותנו, הילדים שלנו, העבודה שלנו שום דבר לא נותר קבוע לאורך זמן.  השינוי קבוע אבל בדרך כלל בלתי מורגש משום שהוא מתרחש באופן איטי. אולם כשהם משתנים במהירות  מנגנוני הקביעות שדמיינו שקיימים בעולם פתאום מרגישים כמו אשליה אחת גדולה. ואם הם אשליה והכל משתנה מה לא אשליה  הנה צץ לו וירוס קטן ואומר לנו בני האדם שאנחנו בני האדם לא יכולים להיות בשליטה מוחלטת על גורלנו, לא אילון מאסק, לא AI, לא חדשנות ולא טכנולוגיה אנחנו בני תמותה. והאמירה הזו כואבת וקשה להכלה. הבודהה מתייחס לזה שקבלת השינוי האינהרנטי בחיים כמשהו שהוא איננו מאיים אלא חלק ממחזור החיים שאנחנו בתוכו  וחלק ממנו הוא השלב המשמעותי להפחתת הכאב. זה לא פשוט בכלל ומנוגד לאופן האינטואיטיבי שבו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו ומנוגד לחשיבה של תרבות המערבית ככלל.

אז איך מתמודדים ? האם אפשר להתמודד? מתחילים בקבלה של המקום שבו אנחנו נמצאים ובחמלה לעצמנו על המצב הזה. קובלר רוס הפסיכיאטרית פיתחה מודל מוכר שמתייחס לשלבי ההתמודדות התקינים מול אבל ואובדן. שלבים אלו : הכחשה / כעס / מיקוח / דכאון / קבלה , מאפשרים לאדם להיפרד ממה או ממי שהיה ולהתחיל לחיות מחדש עם מה שנשאר כשהוא מתאים את עצמו למצב החדש.  הרבה מאיתנו "נפרדים" כרגע ממה שחשבנו שהם החיים כפי שאנחנו מכירים אותנו. משהו בתוכנו יודע שמה שהיה הוא לא מה שיהיה והתגובות שלנו כרגע קשורות ליכולת או אי-היכולת שלנו להתמודד עם המצב ולהיות באחד השלבים במודל. אם ניתן לעצמנו לעבור בתוך השלבים, הנעימים והפחות נעימים לנו, נוכל ליצור לעצמנו מרחב חדש של אפשרויות המאפשר לנו לקבל את ההווה כפי שהוא באמת ולהיות בו. אם ניתקע בכעס או בהכחשה , אם נלקה את עצמנו על רגשותינו הטובים והרעים לא נוכל לעבד את מה שקורה ולהמשיך הלאה. לא נוכל להיות. ובעצם נאחז במה שהשתנה במקום להתבונן במה יש.

הפייסבוק שלי מלא בפוסטים של אנשים בכל השלבים. אלו שכועסים על המדינה והממשלה, על העולם, על השכנים ,ויש את אלו שממשיכים כרגיל כאילו כלום, אלו שמסתדרים, אלו שמבשלים, אלו שיוצרים קורס אונליין – כי אין ברירה. וגם את אלה שפתאום רואים את ערוגת הפרחים בגינה שלהם, או את החיוך או המצוקה בפני ילדיהם אשר בחייהם טרום הקורונה היו חולפים אליהם בדרך לעבודה. ויש גם את אלו החרדים ושתוקים. כל אחד בדרכו וכל אחת בדרכה מביאים את נסיון החיים הקודם שלהם ואת המנגנוני ההתמודדות שלהם במטרה הכיל את מה שקורה. כמובן שהפייסבוק מציף את הפערים , פייסבוק מצוין בזה, בין אלו שיש להם תמיכה ואלו שאין ואת הפערים בין אלו הנמצאים בשלבים השונים בהתמודדות מול הדבר הזה. כמובן שמי שכועס ומאוכזב יתקשה להכיל את מי שנמצא במקום אחר או שמוצא לעצמו מפלט במה שעוזר לו.

ויחד עם זאת, מה שקיים כרגע די ברור. הצימוק הזה שהוא החיים שלנו מוחזק עכשיו בידינו בין אם נרצה ובין אם לא פותח לנו את האפשרות לנו להתבונן בו ברזולוציה שלא מתאפשרת בימים רגילים. שבהם הרעש היומיומי מסתיר את הגרעין של מה שחשוב בחיינו. האם נוכל,  דווקא ברגע הזה, להחזיק את חיינו כמו הצימוק הזה, לטעום אותם, למשש אותם ולהבין את הכוח שלהם בפשוט להיות? מה זה בכלל אומר לנו להיות? את התשובות לכך נוכל למצוא רק בעצמנו כמו שעשינו כשהיינו ילדים בוחנים את הדברים כאילו בפעם הראשונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן