המוח המנבא , רגשות וקוגניציה והמפגש עם AEDP וסכמה תרפיה

ליסה פלדמן בארט, המוח המנבא והמפגש עם AEDP וסכמה תרפיה

המאמר הזה הוא חלק מסדרת מאמרים שאני כותב על מדעי הרגש. זהו תחום שמסקרן אותי במיוחד דווקא משום שאני עובד כפסיכותרפיסט בגישות שבהן לרגש, לגוף, להתקשרות ולחוויה המתרחשת בתוך הקשר הטיפולי יש מקום מרכזי.

בקליניקה אנחנו מדברים כל הזמן על רגשות. אנחנו מנסים להתקרב אליהם, לזהות אותם, להבדיל ביניהם, להבין ממה אנחנו מתגוננים, מה מסתתר מתחת לחרדה או לבושה, מה הכעס מבקש לעשות, על מה העצב מספר לנו, ואיך החוויה משתנה כאשר אנחנו כבר לא נמצאים איתה לבד. אבל ככל שאני קורא יותר על מדעי הרגש, אני מגלה שהשאלה שנראית אולי הפשוטה ביותר היא דווקא אחת המסובכות ביותר: מהו בכלל רגש?

מהו כעס? האם הוא מערכת ביולוגית מולדת? האם קיימת חתימה גופנית ברורה של פחד? האם עצב הוא משהו שכבר נמצא בתוכנו ומחכה שנאפשר לו לצאת? מה הקשר בין תחושת הגוף לבין המילה שאנחנו נותנים לה? וכאשר מטפל מסתכל על מטופל ואומר לעצמו "הוא מפחד עכשיו", עד כמה הוא מזהה משהו שקיים שם, ועד כמה המוח שלו עצמו משתתף בבניית המשמעות?

השאלות האלה עומדות במרכז שיחה ארוכה ומרתקת בין אנדרו הוברמן לבין פרופ' ליסה פלדמן בארט. הוברמן הוא חוקר מוח ופרופסור לנוירוביולוגיה בסטנפורד, שעבודתו עסקה בין השאר בראייה, פלסטיות עצבית ומערכות עצביות. בארט היא פסיכולוגית וחוקרת מוח, מהחוקרות הבולטות כיום בתחום מדעי הרגש. השיחה ביניהם מעניינת דווקא משום שהם מגיעים ממסורות מעט שונות בתוך מדעי המוח: הוברמן מרבה לשאול על מנגנונים ומערכות עצביות, ואילו בארט חוזרת שוב ושוב אל המוח כמערכת שלמה שמנבאת, מווסתת גוף ויוצרת משמעות מתוך הקשר וניסיון קודם.

עבורי, החלק המעניין במיוחד הוא המפגש בין הרעיונות של בארט לבין שתי גישות טיפוליות שאני עובד איתן: AEDP וסכמה תרפיה. לא משום שהגישות אומרות אותו דבר. בחלק מן המקומות יש ביניהן קרבה מפתיעה, ובמקומות אחרים קיימת מחלוקת תאורטית עמוקה. דווקא המתח הזה מאפשר לחשוב מחדש על מה שאנחנו עושים כאשר אנחנו אומרים למטופל: "בוא נישאר רגע עם מה שאתה מרגיש."

 

 

מי היא ליסה פלדמן בארט?

בארט עוסקת כבר עשרות שנים בחקר רגשות, אינטרוספציה, ויסות הגוף, תפיסה וקטגוריזציה. היא מוכרת לקהל הרחב בעיקר בזכות הספר How Emotions Are Made, שבו הציגה את תיאוריית הרגש הנבנה, ובזכות Seven and a Half Lessons About the Brain, שבו היא מרחיבה את הדיון למוח כמערכת שמטרתה בראש ובראשונה לנהל גוף ולהתכונן למה שעומד לקרות.

המחקר שלה ממשיך להתפתח גם כיום. במאמר רחב מ־2025 היא ועמיתיה חידדו מחדש את ההבדל בין תיאוריית הרגש הנבנה לבין תיאוריות של רגשות בסיסיים. הטענה שלהם אינה רק שרגשות כמו כעס או פחד מופיעים בצורות שונות, אלא שהשאלה עצמה היא האם קיימת מאחוריהם "ישות ביולוגית" אחת וקבועה.

מחקר נוסף מ־2025, שבו בארט הייתה שותפה, השתמש בהדמיית מוח בעוצמה גבוהה כדי למפות את המערכת האלוסטטית והאינטרוספטיבית של המוח, כלומר רשתות המעורבות בחיזוי צורכי הגוף ובוויסות מצבו הפנימי. הממצא משתלב היטב עם אחד הרעיונות המרכזיים בעבודתה: המוח אינו רק מכונה שחושבת על העולם אלא מערכת שמנהלת גוף חי ללא הפסקה.

וב־2026 פרסמה בארט יחד עם חוקר המוח ארל מילר מאמר שטען כי קטגוריזציה "אפויה" בתוך פעולת המוח. הטענה המרכזית היא שקטגוריזציה אינה מגיעה בסוף התפיסה, אחרי שכבר "ראינו" את העולם, אלא משתתפת בעיבוד האותות מראשיתו. המוח אינו קודם קולט ורק אחר כך נותן שם; הקטגוריות שבהן הוא משתמש כבר משפיעות על האופן שבו המידע מקבל צורה.

הנקודה הזו תהיה משמעותית מאוד כשנחזור לחדר הטיפול.

המוח אינו ממתין לעולם, הוא מנבא אותו

אחד הרעיונות המרכזיים בשיחה הוא שינוי הדרך שבה אנחנו מדמיינים את פעולת המוח. האינטואיציה שלנו היא לחשוב על רצף כזה: משהו קורה בעולם, החושים קולטים אותו, המוח מפרש אותו, נוצר רגש ואז אנחנו מגיבים. בארט מציעה תמונה אחרת. למוח אין גישה ישירה לעולם. הוא מקבל זרם של אותות מהעיניים, מהאוזניים, מהעור ומהגוף עצמו, ועליו להסיק מה גרם להם, מה משמעותם ומה כנראה עומד לקרות בעוד רגע.

לשם כך הוא משתמש בעבר. המוח אינו רק מגיב למידע, הוא מנבא. מבחינה הישרדותית זה הגיוני מאוד: אורגניזם שממתין עד שמשהו יקרה ורק אז מתחיל להתארגן נמצא תמיד בפיגור. מוח שמסוגל להתכונן מראש יעיל יותר. אבל יש לכך גם מחיר. אנחנו לא פוגשים את העולם עם דף חלק. אנחנו פוגשים אותו דרך מה שכבר למדנו עליו.

מחשבה אישית: משהו כאן נשמע עתיק מאוד

כאשר אני מקשיב לבארט מתארת מוח שאינו פשוט קולט את המציאות אלא משתמש בנתוני החושים כדי לפרש ולבנות את מה שאנחנו חווים, קשה לי שלא לחשוב על הפסיכולוגיה הבודהיסטית.

כמובן, אין טעם לומר שהבודהיזם "גילה את המוח המנבא" לפני אלפיים וחמש מאות שנה. אלה שפות שונות שנוצרו מתוך מטרות שונות. אבל העיסוק בפער שבין נתוני החושים לבין העולם שאנחנו חווים שזור עמוק בתוך הפסיכולוגיה הבודהיסטית. החוויה אינה מתוארת שם כצילום ניטרלי של המציאות. מגע עם העולם הופך במהירות לתחושה, לזיהוי, למשמעות, למשיכה או דחייה, ובהמשך לסיפור. אני פוגש את הדבר הזה גם בתרגול מדיטטיבי: יש תחושה לא נעימה בבטן, וכמעט לפני שהספקנו לשים לב אליה כבר מופיע "אני חרד". אדם אינו עונה להודעה, והיעדר התשובה הופך בתוך רגע ל"הוא כועס עליי", "היא מתרחקת", "עשיתי משהו לא בסדר". הנתון והסיפור נעשים כמעט דבר אחד. אולי אחת האפשרויות שמדיטציה מציעה היא לראות קצת יותר את הרגע שבו תחושה הופכת לזיהוי, הזיהוי למשמעות והמשמעות לעולם שאנחנו בטוחים שהוא המציאות. לא כדי להגיע לתפיסה "טהורה" שאין בה מוח, אלא כדי להיות פחות שבויים באופן אוטומטי בפרשנות הראשונה שהוא מציע.

וכאן החיבור לפסיכותרפיה מתחיל להיות מעניין.

סכמה תרפיה כמפגש עם מוח מנבא

אפשר לחשוב על סכמה, לפחות כמטפורה שימושית, כעל תחזית עמוקה שנבנתה מתוך ניסיון קודם ומארגנת את הציפיות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי העולם.אם אדם גדל בעולם שבו פנייה לאחר הסתיימה שוב ושוב בדחייה, הוא אינו מגיע לקשר בוגר כצופה ניטרלי. בת הזוג אינה עונה במשך שלוש שעות. זהו מידע עמום, אבל המוח צריך להחליט מה משמעותו. אדם אחד עשוי לחשוב:

"היא כנראה בפגישה."

אצל אדם שסכמת הנטישה שלו פעילה עשוי להופיע משהו אחר:

"משהו השתנה."

"היא מתרחקת."

"אני הולך לאבד אותה."

ואז מופיעים הגוף, החרדה, הכעס, הרצון להתקשר שוב ושוב, להתרחק או לתקוף. מנקודת המבט הזאת, הסכמה אינה רק סיפור שאנחנו מספרים בדיעבד על מה שקרה בעבר. היא משתתפת באופן שבו המציאות עצמה נחווית בהווה.

זו אחת הסיבות שאני מוצא את החיבור בין המוח המנבא לבין סכמה תרפיה מעניין כל כך. העבר אינו רק נמצא בזיכרון. הוא הופך למודל של מה צפוי לקרות בעתיד.

להרחבה על סכמה תרפיה ועל העבודה עם דפוסים רגשיים עמוקים: סכמה תרפיה

האם כעס הוא דבר אחד?

אחת הטענות המרכזיות של בארט היא שאיננו צריכים להניח שכל המקרים שאנחנו מכנים "כעס" הם אותה תופעה ביולוגית. אדם יכול לצעוק בכעס, לשתוק בכעס, לבכות בכעס, להתקרב למישהו מתוך כעס או לברוח ממנו. גם הפיזיולוגיה, הבעת הפנים והפעילות המוחית אינן חייבות להיות זהות בכל מופע.מבחינת בארט, "כעס" הוא קטגוריה המאגדת מופעים שונים מאוד זה מזה. המשותף להם אינו בהכרח מנגנון ביולוגי אחד שמופעל בכל פעם מחדש.

וכאן עולה שאלת המפגש עם AEDP.

הרגשות הקטגוריאליים ב־AEDP: צבעי יסוד ולא קופסאות

ב־AEDP קיים מושג מרכזי של רגשות קטגוריאליים או רגשות ליבה. בין היתר מדובר בכעס, עצב, פחד, שמחה, גועל והתרגשות. אבל חשוב להבין שהרגשות הקטגוריאליים הם רק חלק ממושג רחב יותר של חוויה רגשית ליבתית, הכולל גם חוויות התקשרות, חוויות יחסיות, צרכים, כמיהות, תחושות גוף וחוויות של עצמי אותנטי. לכן לא יהיה מדויק לתאר את AEDP כאילו היא אומרת שיש מספר קטן של רגשות וכל שעל המטפל לעשות הוא לזהות איזה מהם נמצא מתחת. בעיניי, הדימוי המדויק יותר הוא של צבעי יסוד. צבעי יסוד אינם אומרים שכל העולם הוא אדום, כחול וצהוב. הם משתלבים ומתערבבים ומייצרים אינספור גוונים. כך גם החוויה הרגשית יכולה להכיל עצב עם כעס, כעס עם אהבה, געגוע שיש בו שמחה וכאב, או הקלה שמעורבת באשמה. מילה כמו "תסכול", למשל, אינה חייבת להיות סוף החקירה. היא יכולה להיות נקודת כניסה. אולי בתוך התסכול יש כעס על חסימה, עצב על מה שלא קיבלתי, פחד מכישלון, או כמה חוויות בו זמנית. להרחבה על הגישה ועל העבודה עם חוויה רגשית: AEDP

אז איפה בכל זאת נמצאת המחלוקת?

המחלוקת בין בארט לבין AEDP אינה בשאלה אם קיימים אינספור גוונים של כעס. בשתי הגישות יש מקום למורכבות הזאת.השאלה העמוקה יותר היא האם מתחת לכל הגוונים האלה קיימת בכל זאת משפחה רגשית בסיסית, מולדת ואדפטיבית שאפשר לקרוא לה "כעס". AEDP נוטה לומר שכן. לרגשות קטגוריאליים מיוחסות פונקציות אדפטיביות ונטיות פעולה אופייניות. פחד קשור לסכנה ולהיערכות להתמודד איתה, כעס להגנה על גבול או התמודדות עם חסימה, עצב לאובדן, גועל להרחקה מדבר מזיק. בארט אינה שוללת את השימוש במילים כעס, פחד או עצב. היא מערערת על ההנחה שמאחורי כל המופעים שאנחנו מכנים "כעס" קיימת ישות ביולוגית אחת וקבועה. אפשר לנסח את ההבדל כך: AEDP מציעה שיש צבעי יסוד רגשיים מולדים שבתוכם קיימת שונות עצומה. בארט מציעה שגם מה שאנחנו מכנים צבעי יסוד הוא קטגוריה שהמוח בונה מתוך ניסיון, גוף והקשר. זו אינה מחלוקת על מילה. זו מחלוקת על מה אנחנו חושבים שרגש הוא. ובכל זאת, מבחינה קלינית המרחק לפעמים קטן יותר מכפי שנדמה. AEDP מדגישה מעקב רגע אחר רגע אחר החוויה והישארות קרובה למה שמתרחש בפועל, ולא רק התאמה של המטופל למפה תאורטית מוכנה מראש.

הגוף, תקציב הגוף והאפשרות לחשוב אחרת על חרדה ודיכאון

השיחה עם בארט מחזירה שוב ושוב את הגוף אל מרכז הסיפור. המוח אינו רק מערכת שמנסה להבין את העולם החיצוני. הוא מנהל גוף חי. בכל רגע הוא נדרש לחזות את צורכי הגוף ולהסדיר אנרגיה, נשימה, לחץ דם, מערכת חיסונית, פעילות מטבולית ועוד. לתהליך הזה בארט קושרת את המושג אלוסטזיס, ובשיחה היא משתמשת במטאפורה נגישה יותר: "תקציב הגוף".

שינה, אוכל, מחלה, פעילות גופנית, מתח, בדידות וקשרים עם אנשים אחרים יכולים להיות במובן הזה "הפקדות" או "משיכות" מן התקציב. כמובן, זו מטאפורה ולא חשבון בנק ממשי, אבל היא מאפשרת לחשוב אחרת על הקשר שבין הגוף לנפש. אחד החלקים בשיחה שעורר בי במיוחד מחשבה הוא הדיון בדיכאון, חרדה ומטבוליזם. בארט מציעה שם אפשרות שיש להתייחס אליה בזהירות כהשערה ולא כמסקנה מוכחת: חלק מן הסבל שאנחנו קוראים לו דיכאון או חרדה עשוי להיות קשור גם למערכת שנמצאת לאורך זמן תחת עומס אלוסטטי ומטבולי. הרעיון הזה אינו אומר שדיכאון הוא "פשוט בעיה מטבולית", וחרדה אינה נפתרת באמצעות שינה או תזונה בלבד. אבל הוא מרחיב בעיניי את השאלה הטיפולית. במקום לחשוב רק "איזו מחשבה מייצרת את החרדה?" או "איזה רגש צריך לעבד?", אפשר לשאול גם מה קורה למערכת השלמה: איך האדם ישן, כמה זמן הוא נמצא במתח, מה מצב גופו, כמה מקום יש למנוחה, לתנועה, לקשרים, לתחושת ביטחון ולהתאוששות. יש כאן משהו שמערער שוב את ההפרדה הנוחה שבין "נפשי" ל"גופני". המוח אינו יושב מעל הגוף ומפרש אותו. הוא חלק ממערכת שחייבת כל הזמן לשמור את הגוף בחיים.

הגוף הוא מקור מידע, אבל לא מילון

מכאן נובעת גם הבחנה חשובה: תחושת גוף אינה מילון רגשות. דופק מהיר אינו תמיד פחד. כיווץ בחזה אינו תמיד עצב. חום בפנים אינו בהכרח כעס. הגוף נותן מידע, אבל משמעותו אינה כתובה עליו מראש. וכאן יש חיבור מעניין מאוד לעבודה החווייתית:

"מה קורה בגוף כשאתה אומר את זה?"

"יש משהו בגרון."

"אם נישאר עם זה עוד רגע, מה קורה?"

"אני לא יודע… כאילו משהו רוצה לצאת."

השהייה בחוויה הסומטית מאפשרת לעיתים למשהו חדש לעלות לפני שיש לנו הגדרה עבורו. וזה משמעותי במיוחד משום שהמילים שעומדות לרשות המטופל וגם אלה שעומדות לרשות המטפל מגיעות תמיד עם היסטוריה, קטגוריות והנחות מוקדמות. ההשתהות אינה רק דרך לעזור למטופל להרגיש יותר. היא יוצרת גם עבור המטפל מרחב שבו הוא אינו חייב לדעת מיד. במקום לקפוץ ל"כעס", "ילד פגיע", "הגנה", "נטישה" או כל המשגה אחרת, המטפל יכול להישאר לזמן מה עם משהו שעדיין אינו ברור. במובן הזה, ההשתהות מגינה לפעמים על הטיפול מפני הידיעה המוקדמת מדי של המטפל. היא מאפשרת לו להיות מופתע. לפעמים מה שמתגלה הוא רגש מוכר. לפעמים תערובת של רגשות. לפעמים תחושת גוף, זיכרון, תנועה, צורך או כמיהה. ולפעמים מופיע משהו שעדיין אין לו שם. דווקא הרגע שבו לא המטופל ולא המטפל יודעים בדיוק "מה זה" יכול להיות רגע פורה מאוד. החוויה עדיין לא הצטמצמה להגדרה.

לפעמים המטופל יכול רק לומר:

"זה כמו אבן שיושבת לי בפנים."

"אני מרגיש כאילו אני עומד מול דלת שלא נפתחת."

"אני פתאום נהיה קטן."

המטאפורה במקרה כזה אינה רק אמצעי ספרותי. היא יכולה להפוך למרחב חווייתי משותף. שני אנשים יודעים משהו יחד גם אם עדיין אין להם מילה מדויקת עבורו.

אולי זה אחד הערכים העמוקים של העבודה מלמטה למעלה: לא רק להתקרב אל מה שהמטופל עדיין אינו יודע, אלא גם לאפשר למטפל לא לדעת לזמן מה, ולתת למשהו שאיש מהם לא ציפה לו להתגלות.

להרחבה על המקום של חוויה, גוף ודמיון בטיפול: החוויה כאלמנט מהותי בטיפול

מלמטה למעלה ומלמעלה למטה

אנחנו משתמשים בפסיכותרפיה לעיתים קרובות בהבחנה בין עבודה מלמטה למעלה לבין עבודה מלמעלה למטה. באופן כללי, עבודה מלמעלה למטה מתחילה במחשבה, בסיפור, בהמשגה ובקטגוריה:

"אני חושב שהוא עומד לעזוב אותי."

"אני יודע שאני כישלון."

"אני חושב שאני כועס."

עבודה מלמטה למעלה מתחילה קרוב יותר לחוויה הסומטית: הגרון נסגר, העיניים מתמלאות, הנשימה משתנה, מופיע דחף בידיים או רצון לסגת.

AEDP מעניקה משקל משמעותי למסלול השני. סכמה תרפיה משתמשת בשני הכיוונים: מצד אחד היא מעניקה מפה של סכמות, מצבי עצמי, צרכים ודפוסי התמודדות, ומצד אחר משתמשת בדמיון מחדש, עבודת כיסאות ובקשר הטיפולי כדי לאפשר שינוי שאינו נשאר רק ברמת ההבנה. אבל המוח המנבא מסבך את החלוקה הזאת. אין באמת "למטה" שמגיע נקי מ"למעלה". גם כאשר אני מרגיש כיווץ בבטן, המוח כבר מנסה להבין מה הוא. כשאני מסתכל על פניו של אדם, הניסיון והציפיות שלי כבר משתתפים במה שאני רואה. באותה מידה, עבודה מלמעלה למטה אינה בהכרח אויב של החוויה. היכולת למצוא מילה, להבין הקשר וליצור משמעות חדשה יכולה לשנות את החוויה עצמה. אולי העבודה הטיפולית אינה בחירה בין שני כיוונים אלא היכולת לנוע ביניהם. לפעמים יורדים מן הסיפור אל התחושה. לפעמים התחושה עולה ומחפשת מילה. לפעמים המילה מאפשרת להבין משהו חדש. ולפעמים צריך דווקא לוותר עליה לרגע ולראות מה עוד יכול להופיע.

השפה אינה רק מתארת רגש

בארט עוסקת גם במובחנות רגשית, היכולת להבדיל בצורה מדויקת יותר בין מצבים רגשיים שונים. יש הבדל גדול בין "אני מרגיש רע" לבין:

"אני מאוכזב."

"אני מקנא."

"אני מתגעגע."

"אני פגוע."

"אני מפחד לאבד אותו."

"אני גם כועס עליו וגם רוצה שיתקרב."

מבחינת בארט, השפה אינה רק אוסף מדבקות שאנחנו מצמידים לרגשות שכבר הגיעו מוכנים. מושגים רגשיים הם חלק מן הידע שהמוח משתמש בו כדי לארגן חוויה. מבחינה טיפולית נוצר כאן פרדוקס. אנחנו רוצים לתת מילים לחוויה. היכולת לעבור מ"אני מרגיש נורא" ל"אני מתגעגע אליו ומפחד שהוא כבר לא צריך אותי" יכולה להיות שינוי עצום. אבל המילה גם יכולה לסגור. כאשר מטופל אומר "אני מתוסכל", אולי זו רק תחילת החקירה. כאשר המטפל אומר מהר מדי "זה בעצם כעס", הוא כבר מציע קטגוריה. לפעמים היא מדויקת ומאפשרת העמקה. לפעמים היא הופכת לתשובה לפני שהחוויה הספיקה לדבר. העבודה החדשה של בארט על קטגוריזציה הופכת את העניין הזה אפילו למעניין יותר: אם הקטגוריה משתתפת באופן שבו המוח מארגן את התפיסה, גם השפה של המטפל אינה ניטרלית לחלוטין.

אנחנו לומדים רגשות בתוך יחסים

המוח של תינוק אינו מתפתח בוואקום. מישהו מאכיל אותו, מרגיע אותו, מגיב לבכי, מתקרב או מתרחק, מסמן מה בטוח ומה מסוכן ונותן מילים למה שקורה.

הילד אינו לומד רק "אמא הגיעה" או "אמא לא הגיעה". הוא יכול ללמוד:

"כשאני במצוקה, מישהו מגיע."

"כשאני במצוקה, אני לבד."

"כשאני כועס, הקשר נהרס."

"כשאני בוכה, מישהו נשאר איתי."

"אם אני זקוק למישהו, אני מסכן את עצמי."

בתוך החוויה החוזרת של הקשר, העולם הופך בהדרגה לצפוי יותר. הציפיות האלה הופכות בהמשך לחלק מהאופן שבו המוח מארגן קשרים חדשים.

כאן החיבור לתיאוריית ההתקשרות טבעי במיוחד. להרחבה: טיפול מבוסס התקשרות

חוויה מתקנת כמשהו שהמוח לא צפה

אדם נכנס לטיפול עם תחזיות, גם כאשר הוא אינו יודע שיש לו אותן.

"אני אבכה ואתה תיבהל."

"אני אכעס ואתה תעניש אותי."

"אני אראה חולשה ואתה תאבד בי עניין."

"אני אבקש משהו ואתה תחשוב שאני תובעני."

"אני אגיד לא ואתה תעזוב."

ואז יכול לקרות משהו אחר. הוא בוכה והמטפל נשאר. הוא כועס והקשר אינו מתפרק. הוא מבקש והבקשה זוכה להתייחסות. הוא מראה משהו שהיה משוכנע שאסור לראות, והאדם שמולו אינו נסוג. מנקודת המבט של מוח מנבא נוצר כאן פער בין התחזית לבין מה שהתרחש בפועל. בסכמה תרפיה אפשר לחשוב על ההורות המוגבלת ועל העבודה החווייתית כמקומות שבהם צרכים שלא קיבלו מענה בעבר פוגשים תגובה אחרת בהווה. ב־AEDP, ביטול הבדידות והאפשרות לעבד חוויה רגשית בתוך קשר בטוח מאפשרים לאדם לעבור דברים שבעבר היה עליו לשאת לבד. חוויה מתקנת במובן הזה אינה רק "חוויה טובה". היא מידע חדש על העולם. אבל פער בין תחזית למציאות אינו בהכרח מספיק לשינוי. המוח יודע היטב להגן על המודל הישן שלו.

"הוא נשאר רק כי הוא המטפל שלי."

"היא מבינה אותי כי אני משלם לה."

"הפעם זה קרה במקרה."

כאן מקבל העיבוד המטא־חווייתי של AEDP משמעות מיוחדת. לא רק לעבור משהו חדש, אלא לעצור ולהבחין בכך שהוא באמת קרה.

"מה זה בשבילך שהצלחת להגיד לי את זה?"

"מה קורה לך כשאתה שם לב שלא התרחקתי?"

"מה אתה מגלה עכשיו על עצמך?"

במובן הזה, החוויה החדשה אינה רק מתרחשת. אנחנו עוזרים לה להירשם.

אבל גם בצד השני של החדר יושב מוח מנבא

אולי זו אחת המחשבות החשובות ביותר שאני לוקח מהשיחה עם בארט. קל לדבר על המוח המנבא של המטופל, קשה יותר לזכור שגם המטפל מנבא. המטפל אינו מצלמה. הוא מגיע לפגישה עם ניסיון, תאוריה, הכשרה, מטופלים קודמים, מערכת התקשרות משלו, רגשות, מצבי רוח והנחות לגבי מה אמור לקרות.

ברגע שאני חושב:

"המגן המנותק הופעל."

כבר יצרתי תחזית.

ברגע שאני חושב:

"מתחת לחרדה הזאת יש כנראה כעס."

יצרתי תחזית.

כאשר אני רואה דמעות וחושב:

"הנה מגיע עצב."

גם זו תחזית.

היא יכולה להיות מבוססת על שנים של ניסיון ולהיות מדויקת מאוד. והיא עדיין תחזית.

גם המודל הטיפולי הוא סוג של ידע מוקדם. AEDP מלמדת אותי לראות הגנות, חרדה, רגשות מעכבים, רגשות ליבה ונטייה טבעית לשינוי. סכמה תרפיה מלמדת אותי לראות ילד פגיע, מגן מנותק, הורה מעניש וצרכים שלא קיבלו מענה.המפות האלה יקרות ערך. הן מאפשרות לנו לראות דברים שלא היינו רואים בלעדיהן. אבל הן גם עלולות לגרום לנו לראות מהר מדי את מה שלמדנו לצפות לו. וכאן אני מגיע לערך שאני חושב עליו יותר ויותר: צניעות טיפולית.

לא צניעות במובן של "אני לא יודע כלום", אלא היכולת להחזיק את מה שאני יודע בלי להפוך אותו מיד למציאות של המטופל. ההמשגה היא השערה. לפעמים היא השערה מצוינת. אבל היא עדיין השערה.אולי אחת היכולות החשובות של מטפל אינה רק לזהות נכון, אלא להיות מסוגל להיות מופתע. וזו שוב אחת הסיבות שההשתהות בחוויה חשובה. היא נותנת למטופל מרחב לגלות משהו שלא ידע, אבל היא נותנת גם למטפל זמן לא לדעת, לפני שהוא הופך את מה שמתרחש להסבר תאורטי מוכר.

המוח המנבא ובינה מלאכותית: דמיון מפתה והבדל מהותי

המחשבה על מוח מנבא מעוררת בי באופן טבעי גם השוואה למודלי השפה שאנחנו מדברים איתם כיום. יש דמיון מפתה. מודל שפה גדול פועל במידה רבה מתוך למידה סטטיסטית של דפוסים, ומעריך מתוך ההקשר מהו ההמשך הסביר. מתוך המנגנון הזה צמחו מערכות שמסוגלות לכתוב, להסביר ולנהל שיחה שנשמעת לעיתים כאילו מישהו באמת מבין אותנו. כיום מערכות בינה מלאכותית כבר אינן מוגבלות רק לטקסט. חלקן מקבלות גם תמונה, קול ומידע מסוגים נוספים. אבל בעיניי זה עדיין אינו ההבדל המרכזי בהקשר הטיפולי. ההבדל שמעניין אותי נמצא דווקא באופן שבו משהו חדש מתגלה. בטיפול, שני אנשים יכולים לשהות יחד עם תחושת גוף, שתיקה, דימוי או חוויה שעדיין אין לה שם. לא המטופל ולא המטפל יודעים בהכרח מראש לאן הדבר הולך. מתוך ההשתהות הזאת יכול להופיע משהו שאף אחד מהם לא חשב לחפש. מודל הסתברותי, לעומת זאת, בנוי כדי לייצר מתוך דפוסים שכבר נלמדו את ההמשך המתאים או הסביר בתוך ההקשר. הוא יכול להיות יצירתי מאוד, ואף להפיק שילובים שמפתיעים את המשתמש, אבל אין לו חוויה סומטית שנפתחת בתוך הקשר ואין לו אותה אי ידיעה חווייתית של שני אנשים שנשארים עם משהו שעדיין אינו ניתן לניסוח. וזו בעיניי הבחנה חשובה. בינה מלאכותית יכולה לעיתים למצוא את המשפט המדויק ביותר על משהו שאנחנו מרגישים. היא יכולה לנסח כאב, בושה או געגוע באופן שגורם לאדם להרגיש מובן. אבל יש הבדל בין לייצר משפט מתאים על חוויה לבין להיות בתוך מפגש שבו החוויה עצמה עדיין אינה ידועה ומקבלת בהדרגה צורה.

בפסיכותרפיה טובה אנחנו לא תמיד רוצים את המשפט הסביר הבא. לפעמים אנחנו מחכים דווקא לדבר שלא ידענו שיגיע.

אז מה קורה כשאנחנו "מגיעים לרגש"?

בפסיכותרפיה חווייתית אנחנו משתמשים הרבה בביטויים כמו "להגיע לרגש", "להיכנס פנימה", "להעמיק" או "לגעת בכאב". אבל מה בדיוק אנחנו חושבים שקורה ברגע הזה? אפשר לחשוב על כך בשתי דרכים. בגרסה אחת, הרגש כבר נמצא שם. הגנות, חרדה או בושה מקשות על הגישה אליו, ואנחנו מסייעים למטופל להתקרב לכעס, לעצב, לפחד, לגעגוע או לחוויה אדפטיבית אחרת שהייתה חסומה. זו דרך מרכזית לחשוב בתוך AEDP. מנקודת המבט של בארט אפשר לחשוב גם אחרת. ייתכן שכאשר האדם מפנה תשומת לב לתחושת הגוף, לזיכרון, למבט של המטפל, לדחף לפעול ולמילים שעולות, החוויה הרגשית עצמה הולכת ומתגבשת. אנחנו לא רק חושפים אותה. אנחנו גם משתתפים בתהליך שבו היא מקבלת צורה. אולי אין הכרח להכריע בין שתי האפשרויות בתוך חדר הטיפול. שתיהן מזמינות אותנו להאט, להיות סקרנים ולשים לב למה שקורה, ובעיקר לא לסגור משמעות מהר מדי.

כמה מחשבות שאני לוקח מהמפגש הזה אל חדר הטיפול

אלה אינן הנחיות טיפוליות אלא שאלות שאני מוצא את עצמי חושב עליהן בעקבות המפגש בין בארט, AEDP וסכמה תרפיה.

כשאנחנו פוגשים רגש, מה בעצם פגשנו?

כאשר מטופל אומר "אני כועס", האם גילינו מה הוא מרגיש, או שרק פתחנו קטגוריה שעדיין דורשת חקירה? כעס יכול להיות הגנה על גבול, מחאה על פגיעה, תגובה לאובדן, כעס שיש בתוכו פחד, אהבה או געגוע. השם חשוב, אבל הוא אינו בהכרח החוויה כולה.

האם אנחנו חושפים רגש או משתתפים ביצירתו?

AEDP מזמינה אותנו לחשוב על חוויה רגשית ליבתית שניתן להגיע אליה ולעבד אותה. בארט מזמינה אותנו לחשוב על רגש כתהליך שנוצר מתוך גוף, הקשר, ניסיון קודם וקטגוריות. אולי בטיפול מתרחשים שני הדברים: אנחנו מגלים משהו שהיה מחוץ למודעות, ובאותו הזמן הקשר ותשומת הלב מאפשרים לו להתארגן בדרך חדשה.

מה קורה לפני שיש מילים?

יש רגעים שבהם המטופל עדיין אינו יודע אם הוא עצוב, מפחד או כועס. הוא רק יודע שמשהו קורה. האם המטפל מסוגל להישאר שם? האם הוא מסוגל לא לדעת? האם יכול להופיע משהו חדש דווקא משום שהחוויה עדיין לא קיבלה קטגוריה ברורה?

מה עושה השם שאנחנו נותנים לרגש?

המילה יכולה לפתוח והיא יכולה לסגור. "עצב", "כעס", "ילד פגיע", "מגן מנותק", "נטישה", "בושה". כל אחת מן המילים האלה יכולה להאיר עולם שלם, ובאותו זמן להפוך למשהו שאנחנו כבר חושבים שאנחנו מכירים.

האם עבודה מלמטה למעלה באמת "אמיתית" יותר מעבודה מלמעלה למטה?

הגוף חשוב מאוד, אבל אין גוף שנחווה ללא מוח. תחושה סומטית אינה אמת טהורה שחפה מפרשנות. מצד שני, הגוף יכול לפתוח שער לחומר שלא נכנס עדיין לסיפור הרגיל של האדם. גם ההמשגה אינה אויב. מילה מדויקת, הבנת סכמה או יצירת נרטיב חדש יכולים לארגן חוויה שהייתה חסרת צורה.

אולי השאלה אינה איזה כיוון נכון, אלא האם אנחנו מסוגלים לנוע ביניהם.

ומה המוח של המטפל מצפה למצוא?

איזה רגש אני כבר מניח שיימצא מתחת להגנה? איזה מצב עצמי אני ממהר לזהות? מה התאוריה שלי גורמת לי לשים לב אליו? ומה אני אולי לא רואה משום שהוא אינו מתאים למפה?

ההמשגה היא כלי. היא אינה המציאות עצמה.

ומה הצניעות מאפשרת?

אולי צניעות טיפולית מאפשרת לנו להשתמש בכל מה שלמדנו, ובכל זאת להשאיר מקום לכך שמשהו אחר יקרה. לא לוותר על התאוריה, אלא להחזיק אותה באופן פחות נוקשה. להיות מספיק מיומנים כדי לזהות דפוס, ומספיק פתוחים כדי לגלות שטעינו.

ואולי סיום מפגש הוא רגע שבו הווה חדש מתחיל להפוך לעבר חדש

אם המוח משתמש בעבר כדי לנבא את העתיד, מה שקורה בטיפול היום עשוי להפוך לחלק מן החומר שממנו ייבנו התחזיות של מחר. אם אדם הרגיש כאב ולא היה לבד איתו, כעס ולא ננטש, צורך ולא הושפל, או גילה שהוא מסוגל לשאת חוויה שפעם הייתה בלתי נסבלת, נוצר משהו חדש.  השאלה אינה רק אם החוויה הייתה חזקה. השאלה היא אם היא הצליחה להיכנס לספריית החוויות שממנה המוח ינסה בפעם הבאה להבין מה עומד לקרות.

אולי זו אחת המטרות של טיפול

ליסה פלדמן בארט אינה מציעה שיטת פסיכותרפיה. תיאוריית הרגש הנבנה אינה מודל טיפולי. AEDP וסכמה תרפיה, מצדן, אינן תיאוריות מוח. לכן כדאי להיזהר מהפיתוי לגרום להן לומר אותו דבר. הן לא. אבל דווקא המחלוקת ביניהן והפערים ביניהן מעניינים אותי. העבר אינו רק משהו שאנחנו זוכרים. הוא משתתף באופן שבו אנחנו מנבאים את ההווה. הגוף אינו רק המקום שבו הרגש מתבטא. הוא חלק מן המערכת שמתוכה החוויה מתהווה. המילים אינן רק תיאור. הן יכולות להרחיב את מה שאנחנו מסוגלים לחוות, אבל גם לצמצם אותו.

וההשתהות בחוויה אינה רק טכניקה שמאפשרת "להגיע לרגש". היא יוצרת מרחב שבו המטופל וגם המטפל אינם חייבים לדעת מיד. לפעמים מתוך המרחב הזה עולה משהו שאינו מתאים בדיוק לשום מילה, סכמה או תאוריה שכבר הבאנו איתנו.אולי זו גם אחת הסיבות שהצניעות של המטפל חשובה כל כך. התאוריה יכולה לעזור לנו לראות, אבל היא יכולה גם לגרום לנו לראות את מה שציפינו למצוא. הידע שלנו הוא כוח גדול, ובאותו הזמן הוא עלול להפוך למגבלה אם איננו מסוגלים להשעות אותו לרגע.

והקשר הטיפולי אינו רק מקום שבו אנחנו מנתחים את הנפש. הוא עצמו מקור חדש של מידע על העולם.אולי שינוי עמוק מתרחש כאשר האדם אינו רק מבין מדוע הוא מצפה לנטישה, לדחייה, לבושה או לכישלון, אלא צובר מספיק חוויות חדשות כדי שהמערכת שלו תוכל להתחיל לצפות גם לאפשרות אחרת.

ובתוך התהליך הזה גם המטפל נדרש להישאר פתוח לאפשרות שהפגישה לא תתפתח כפי שהוא ציפה.

המוח של המטופל מנבא את המטפל.

המוח של המטפל מנבא את המטופל.

ואולי אחד הדברים היפים בטיפול הוא דווקא הרגע שבו שתי התחזיות האלה נכשלות מעט, ובתוך הפער שנפתח ביניהן יכול להופיע משהו חדש.

להעמקה נוספת באתר אפשר לקרוא על סכמה תרפיה, AEDP, טיפול מבוסס התקשרות ועל החוויה כאלמנט מהותי בטיפול.