אל תוך חיינו בשנים האחרונות שני מושגים יחסית חדשים FOMO וJOMO צמד חמד המגיעים אלינו היישר מתוך התרבות האמריקאית שאוהבת להגדיר רגשות ותחושות במבנים של 4-5 אותיות קליטות.
הראשון פומו fear of missing out . האדם בעידן של רשתות חברתיות חיבוריות 24/7 ,נמצא בתחושת החמצה תמידית. העולם סביבו שוקק. כל הזמן פעילויות חדשות, תמונות ברשתות החברתיות הישר מחופשות חלומיות, רגעים משפחתיים קסומים, הישגים מקצועיים הכל קורה שם בחוץ. ואילו הוא, אעפס, חיי לו את חייו הרגילים ומתבונן בהמולה. כמובן שכשחושבים על זה לעומק. לכל אחד מאיתנו עשרות או מאות חברים ברשתות החברתיות יש כאלה שיש להם גם אלפים. כל אחד מהם ישתף מתישהו ברוב המקרים חדשות חיוביות על עצמו ולא רגע מדכדך שהיה לו, כאב בטן, שעמום בעבודה או ריב עם בת זוגתו. ולכן תפיסת המציאות של מי שנחשף לרצף החדשות ברשתות החברתיות מעצב לעצמו היא תפיסה שמבוססת על מידע מוטה, ש"שם בחוץ" תמיד קורים דברים טובים. האדם כיצור שחי בקבוצה וככזה הוא באופן מובנה יצור השוואתי מוצא את עצמו בתחושה היא שהחיים בחוץ טובים יותר ומתוכם נגזרת עמדה הרגשית של ההחמצה "אני רוצה לחיות חיים כמו האנשים בוול שלי" אומר לעצמו אותו אדם כשתחושת עצב, חרדה והחמצה מציפות אותו – החיים שלו סתמיים.
והנה מול פומו ניצב לו בגאון JOMO joy of missing out. כביכול מה רע ? ג'ומו הוא הפוך לפומו. אפשר לדמיין את אותו אדם היושב לו מכוסה בשמיכת פוך נעימה ושותה שוקו חם נהנה מהחיים כמו מין אריק איינשטיין כזה שרק אוהב להיות בבית ושיעזבו אותו בשקט. ואם כך מה הבעיה בעצם? אולי זו המילה הזאת missing out שחמקה לה מבלי משים לתוך המונח הזה שמצביע על מניע אחר ושונה. ההנאה בג'ומו היא הנאה של missing out של החמצה של מה שקורה שם בחוץ. גם כאן הבחוץ מתדפק באופן תמידי אבל מסורב להכנס פנימה. גם ב FOMO וגם ב JOMO בשני המושגים הכביכול הפוכים הללו ב FOMO יחסו של האדם הוא בתשוקה למה שאין ותחושת החמצה ו ב JOMO האדם נמצא בעמדה של הפיכת העולם החיצוני לפחות טוב והימנעות ממנו כולל חלקים בתוכו של חיבור עם האחר.
אם לא FOMO ולא JOMO אז מה כן? מומו.
מומו הילדה מספר "הילדים" המופלא של מיכאל אנדה היא ילדה מיוחדת ומשחקת עד שמגיעים האדונים האפורים , גנבי הזמן. יום אחד מגיע לעיר איש קטן בחליפה אפורה ומגבעת נוקשה, בידו מזוודה אפורה קטנה, ובפיו נעוץ דרך קבע סיגר קטן בעל ריח מוזר. האיש הקטן מביא עמו צינה בכל אשר ילך. אנשים קטנים כמוהו, זהים לו בדיוק במראה מגיעים אל העיר הגדולה ואל ערים אחרות, ולאחר הסבר קצר משכנעים את בני האדם שעליהם לחסוך בזמן. משמעות החיסכון בזמן היא להפסיק לעשות דברים חסרי תועלת ובמקומם לחסוך את הזמן ב"בנק הזמן", בניהולם של אותם אדונים אפורים, על מנת שיהיה מוכן לשימוש לעת זקנה. אך הזמן שנמצא בבנק לא נחסך לאנשים לעת זקנה, אלא נגנב על ידי האדונים האפורים.
אולם את הילדה מומו לא מצליחים האדונים האפורים לשכנע לחסוך בזמן. היא עושה דברים למען העשייה שבעניין, ולא מחפשת בהם תועלת.
וכך כותב לו אנדה כבר ב 1973 על FOMO ו JOMO לפני שצצו בחיינו.
"אפילו את שעות הפנאי שלהם היה עליהם לנצל היטב – כך היו סבורים – כדי שתספקנה להם מהר־מהר ובכל החיפזון את מירב הבידורים והעינוגים שבגדר־האפשר… אך בעיקר לא יכלו לשאת את הדממה. כי ברגעי דממה הייתה אימה יורדת עליהם, מפני שהיו חשים אז מה קורה לחייהם באמת. ועל־כן היו מרבים בהמולה, כל פעם שהייתה הדממה מאיימת להשתרר."
אם כך כיצד אפשר להשתחרר מאימת ההחמצה? הרי הזמן חולף בין כה וכה וההתרחשויות רבות …
"כידוע לכול, יש ששעה אחת ויחידה נראית בעינינו כנצח, ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף־עין. הלא זה תלוי בחוויות שחווית בתוך אותה שעה. כי זמן הוא חיים. והחיים שוכנים בלב."
לב. (!)
מומו איננה מתייחסת לכמות הזמן שנשארה או חלפה. אלא למה גורם לה להרגיש ולחוש הנאה באותו הרגע, היא עושה דברים כי היא נהנית מעשייתם וזוהי הנאה פנימית. להרגיש ולחוש הם שניהם סנסורים פנימיים מובנים של האדם המכוונים אותו אל מה שנכון לו אם רק יהיה מסוגל לעשות זאת ולמצוא מה נכון לו להתכוונן אל מול ההצפה האינסופית מבחוץ. מומו יכולה לעשות זאת כי היא פשוט כזאת מיוחדת במינה. היא אינה חרדה מגנבי הזמן היא עצמה עסוקה במשחק ובהנאה עד כדי כך שהיא חווה את ההנאה שלה בעצמה ואת היופי של מה שהיא חווה וכשהיא חווה את אותו היופי הרי שמה שקורה שם בחוץ הוא לא טוב או רע אין להטמע בתוכו או להמנע ממנו אלא הוא מתקיים יחד איתה באותו הזמן.
אבל מומו היא מומו. ואנחנו ? צריכים לעשות עבודה על זה מול ההצפה- על מה שבאמת חשוב לנו בחיים האלו ובזמן המוגבל שניתן לנו. עבודת חושים וקשיבות ולפעמים תמיכה באותה ציפור קטנה שמצייצת בתוכנו.
"השעונים האלה הם רק תחביב שלי. הם רק חיקויים לקויים מאוד למשהו, שיש לכל אדם בלבו. כשם שיש לכם עיניים לראות בהן את האור ואוזניים לשמוע בהן צלילים – כך יש לכם לב, לחוש בו את הזמן. וכל אותו זמן שאינו מוחש בלב, אבוד הוא – כמו שאבודים צבעי הקשת בשביל עיוור וכמו שאבודה שירת־הציפור בשביל חירש."
