כמי שעוסק בטיפול למחייתו אני נחשף למחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה. מצד אחד חשיפה למחקרים אלו משמעותית להתפתחות המקצועית שלי. הם עוזרים לי לעיתים לחשוב על תופעות נפשיות או על התערבויות כאלו או אחרות באופן סטטיסטי. אבל בפעמים רבות אחרי שקראתי, שאלתי את עצמי לגבי המקום המרכזי שמחקר ומדע תופסים היום כחלק מהשיח המשפיע על אנשים להתנהג באופן כזה או אחר. במיוחד אני חושב על מחקרים מהסוג הזה:
X ספורט מעלה את רמת הסרוטונין בדם מה שגורם לאדם להיות שמח ונמרץ יותר
X שימוש רב מידי בסמארטפון מעלה את רמת הדופאמין מה שגורם לבעיות קשב וריכוז, הקטנת ההנאה, התמכרות ודכאון
X עשר דקות בשמש מועילות משום שהן מעלות את רמת הסרוטונין מה שגורם לאדם להיות שמח ונמרץ
X קול רך ועדין משפיע על עצב הואגוס מה שגורם לתחושת רוגע ונינוחות לעומת קול חזק ותוקפני שעושה ההיפך
X נמצא כי אנשים שמצאו משמעות בחייהם מאושרים יותר מאנשים שלא מצאו משמעות לחייהם
X לאנשים עם חברים וחיי חברה פעילים יש רמת אושר גבוה יותר מאנשים ללא חברים.
מדוע מחקרים הפכו כל כך דומיננטיים במה שנוגע לשיפור באיכות החיים? מדוע אנשים צריכים להיחשף למחקר סטטיסטי כדי לעשות שינוי באופן שבו הם חיים את חייהם באופן הייחודי להם? להתנתק מהסמארטפון , לעשות ספורט, להיות עשר דקות בשמש (אפשר גם יותר) ובאותו זמן מדוע מיינדפולנס, כשיטה לפיתוח קשיבות, צומחת במקביל בעידן שהוא סופר טכנולוגי,מדעי, מוצף במידע?
מצד אחד, אין ספק שהידע הזה שמחקר מביא מועיל (אף פעם לא רע לדעת משהו חדש שיכול לשפר את החיים) ומצד שני הסתמכות על המדע כגורם חיצוני אובייקטיבי שמניע אותי לשנות את דרכי ולצאת לשמש כדי לעשות לי טוב לעשר דקות גורמת באופן פרדוקסלי, גם אם היא בעלת אפקט חיובי, להסתמכות על גורם חיצוני ובסופו של דבר להמשך ההזרה שלי מעצמי. המדע והמחקר המדעי הופך לישות חיצונית עליונה יודעת כל , מאששת החלטה בעולם עמוס באפשרויות בחירה. אני עושה משהו כי איזה מחקר הראה לי ולא כי בחרתי בכך מתוך חיבור למה שאני מרגיש שאני באמת צריך. אם כך יש משהו באותן תובנות, גם אם מועילות הן בעצם חרב פיפיות. "תן לי כלים" אומרים לי מטופליי. ובעצם מה שאינם יודעים או שכחו זה כי אותם כלים או למעשה יכולות מתקיימים כבר בתוכם. אלו החיישנים שהפסיקו לפעול, התמלאו באבק , או שהתקלקלו לאורך הדרך הארוכה שעשו עד שהגיעו אליי.
הנקודה היא שאם או בלי מחקרים אנחנו יכולים לדעת הרבה יותר על עצמנו ממה שאנחנו יודעים עכשיו. מה נכון לנו, מה טוב לנו, גם אם לא נצעד מייד את כל הדרך אנחנו כן נדע להתחיל לעשות צעדים בכיוון אם רק נקדיש לכך זמן ומאמץ .אנחנו נוכל לדעת המון על עצמנו אם רק נרצה. במקום להסתמך על פעולות מבוססות סטטיסטיקה נוכל להתחיל לחקור מה נכון לנו.
הבעיה היא שרבים מאיתנו לא מקשיבים מספיק לעצמנו. לא כי אנחנו לא רוצים להתחבר. אלא פעמים רבות אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה. למעשה ,שכחנו או שהלמידה שלנו נעצרה. במהלך חיינו הפכנו לטייסים אוטומטיים. מוסחים מתרבות של צריכה, ממסרים סותרים, מוסחים מערכים שהם לא תמיד שלנו אבל מקיפים אותנו, מוסחים כי האופן שגדלנו בו גרם לכך שבחלק מהפעמים שהרגשנו חיבור למשהו פנימי שלנו היינו צריכים לעמוד מול כוחות חיצוניים כדי לממש אותו ולא תמיד הצלחנו. אנחנו מוסחים כי לפעמים מה שנאהב ומה שנרצה לעשות יהיה מנוגד לאנשים שקרובים אלינו ויקרים לנו אז נוותר עליו כדי שלא יאהבו אותנו פחות. אנחנו מוסחים כי יש לנו סיפור בראש שלפעמים הוא בכלל לא שלנו אבל אנחנו פועלים על פיו וכל עוד אנחנו עומדים בו אז אומנם משהו חסר, משהו לא נכון אבל היי ככה כולם.
ופה טמון המאמץ. בפעולת העצירה. אנחנו כל כך לא רגילים לעצור. התנועה התמידית שבתוכה מתרחשים חיינו היא תנועה שחלקים רבים מתוכה מבוססים על אופטימיזציה של תחושות ורגשות להתמודד באופן היעיל ביותר עם סיטואציה חדשה. כאשר נתקל במצב שהוא ייחודי וחדש, ויש כאלו כל יום, אנחנו פשוט לא נבחין בו נקטלג אותו אל תוך חוויות קודמות שהיינו בתוכם. זה הרבה יותר יעיל מבחינת המאמץ הנדרש הטייס האוטומטי פועל אבל בדרך הפסדנו התכוונות לעצמנו מול מה שבאמת קורה לנו כרגע בהווה. פעולת העצירה מאפשרת לנו מרחב שלתוכו נכנסים דברים חדשים. רגשות, תחושות, החלטות שלא היינו מודעים לקיומן כל עוד לא עצרנו. אבל העצירה הזאת לא בהכרח נעימה. אני אפילו לא מדבר על מדיטציה שמעלה תחושות ורגשות לא בהכרח נעימים אלא אפילו על הדבר הפשוט של לשים את הסמארטפון במצב טיסה למשך שעה או שעתיים ביום בזמן הפנוי שיש.
כמה חוסר נוחות יכולה להיות פעולת העצירה ולכן דווקא בחוסר הנוחות הזאת ניתן להבין מדוע חשוב לנו לנוע כל כך ללא הפסקה מהו הקסם של אותו טייס אוטומטי (והוא גם משרת גם את ההתקדמות וההתפתחות שלנו) ומדוע הקיום שלו הוא לא רק חיובי. המטוס טס וכנראה יגיע ליעד, אבל ללא קשיבות למה קורה לי בדרך רמת החמצן בתא הטייס יורדת, חדר המכונות רועש וגועש ומשהו מרגיש לא נכון בטיסה הזו ואולי בכלל טסים למקום שלא רוצים להגיע אליו.
מה עושים ? קודם כל מחליטים שרוצים להתכוונן גם פנימה, שרוצים ללמוד איך, שרוצים להקדיש זמן ומאמץ, שרוצים לחיות באופן מחובר. שאנחנו רוצים להיות חוקרים. חוקרים של עצמנו. של מה שעושה לנו טוב, של מה שנעים או לא נעים לנו, של המחשבות התחושות והרגשות שלנו. וברגע שמחליטים שזה חשוב מתחילים ללכת בדרך הזאת, צעד אחר צעד, בהתחלה תנועות מיקרוסקופיות של היכרות עם העצמי, זה שחלקים מתוכו נזנחו מאחור לאורך הדרך, עם הסיפור האישי, עם התחושות , הרגשות והפעולות שקשורות להכרות הזאת ואז דברים מתחילים לזוז בפנים ולהזיז דברים אחרים, דבר מוביל לדבר הדרך נפרשת. יש המון דרכים מגוונות לעשות זאת כל אחד בדרכו או בדרכה. אבל הצעד הראשון זה להחליט שזה בכלל חשוב . שיש בזה הזדמנות מבחינתי למשהו חדש ושונה ואולי אפילו לא מוכר של הכרות עמוקה עם העצמי, פשוט כי יש שם המון, לא פחות מאשר בחוץ.
