בין אמת להשתייכות : על האומץ לדעת, הפחד לדעת והמחיר של להיות נאמן לעצמנו

אנחנו נוטים לדבר על אמת כאילו היא דבר שאדם בהכרח רוצה בו. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים "לדעת את האמת", "להיות אמיתיים עם עצמנו", "לחיות באופן אותנטי". גם בטיפול אנחנו משתמשים בשפה הזאת: להבין מה אני באמת מרגיש, לגלות מה אני באמת רוצה, להכיר במה שבאמת קרה לי. אבל היחסים שלנו עם האמת מורכבים הרבה יותר. אנחנו רוצים לדעת, ובאותו זמן אנחנו גם לא רוצים לדעת. לפעמים אנחנו אפילו זקוקים לאי הידיעה, משום שאמת אינה רק גילוי אינטלקטואלי. ברגע שידעתי משהו, משהו בי כבר השתנה. אם אדע שאינני אוהב עוד את האדם שאיתו אני חי, מה אעשה עם הידיעה הזאת? אם אכיר בכך שהורה שאהבתי גם פגע בי, כיצד אמשיך לאהוב אותו? אם אבין שהחיים שבניתי אינם החיים שאני רוצה, האם אהיה מוכן לשלם את המחיר של שינוי? ואם אכיר בחלק בזהותי שהמשפחה או הקהילה שלי מתקשות לקבל, האם עדיין אוכל להשתייך?

אולי לכן אחת השאלות המעניינות בטיפול אינה רק "מהי האמת?", אלא כמה מן האמת אני מסוגל כרגע לדעת, להרגיש ולשאת. ולא פחות מכך, מה יקרה לקשרים שלי אם אדע אותה. לפעמים הקושי אינו שאיננו יודעים. אנחנו יודעים היטב, אבל איננו יכולים עדיין לתת לידיעה מעמד מלא בתוך חיינו. אנחנו יודעים למי אנחנו נמשכים, יודעים שאנחנו כועסים, יודעים שאנחנו בודדים בתוך קשר, יודעים שמשהו בחיים שבנינו אינו מתאים לנו, ובכל זאת מצליחים במשך שנים לחיות לצד הידיעה הזאת, להילחם בה, להסביר אותה מחדש או להחזיק אותה בחלק נסתר של עצמנו.

השאלה הזאת מחברת בין מחשבה פילוסופית עתיקה לבין תיאוריית ההתקשרות, בין אפלטון, הבודהיזם, אריך פרום, סטיבן מיטשל וביון לבין AEDP, ובין מה שמתרחש בחדר הטיפול לבין מה שמתרחש במשפחות, בקבוצות ובחברה. כולם, בדרכים שונות, נוגעים במתח שבין הרצון לראות את מה שיש לבין הכוחות שגורמים לנו להסיט את המבט, ובין הרצון להיות נאמנים לעצמנו לבין הצורך העמוק לא פחות להמשיך להשתייך.

משל המערה: האם אנחנו באמת רוצים לצאת אל האור?

במשל המערה של אפלטון מתוארים בני אדם היושבים כבולים במערה מאז ילדותם. פניהם מופנות אל קיר, ומאחוריהם בוערת אש. בין האש לבינם עוברים אנשים וחפצים, והצללים המוטלים על הקיר הם כל מה שהאסירים מכירים כמציאות. מבחינתם הצללים אינם ייצוג של העולם. הם העולם. ואז אחד מהם משתחרר. בתחילה האור אינו משחרר אותו אלא מכאיב לעיניו. הוא מסנוור ומבלבל. בהדרגה הוא מתחיל לראות עולם שהיה שם כל הזמן אך לא היה מסוגל לראותו. וכשהוא חוזר למערה ומנסה לספר לאחרים על מה שראה, הם אינם ממהרים להודות לו. עצם האפשרות שהוא צודק מאיימת על העולם שהם מכירים.

אנחנו רגילים לקרוא את המשל כסיפור על המעבר מבורות לידיעה, מחושך לאור. אבל מבחינה פסיכולוגית מעניין דווקא הכאב שבעיניים. הידיעה החדשה אינה נחווית מיד כהקלה. לפעמים היא מפרקת משהו שהיה חיוני ליציבות שלנו. ולא פחות חשוב, האדם שיוצא מן המערה אינו רק מגלה עולם חדש. הוא גם מתרחק מן האנשים שלו. האנשים שהוא מכיר נשארים בפנים. במובן הזה אפשר לקרוא את המערה גם כסיפור על השתייכות. אולי לפעמים אנחנו נשארים מול הצללים לא מפני שאנחנו טיפשים או פחדנים, אלא מפני ששם נמצאים האנשים שאנחנו אוהבים. היציאה אל האור עלולה להיות גם יציאה מן הקבוצה.

כך הופכת השאלה על אמת לשאלה הרבה יותר אנושית. לא רק האם אני מסוגל לראות, אלא האם אני מסוגל לשאת את מה שהראייה תעשה לחיים שלי. ומה יקרה כאשר אחזור אל האנשים שלי ואספר להם שראיתי משהו אחר?

הילד שאומר שהמלך עירום

ב"בגדי המלך החדשים" של הנס כריסטיאן אנדרסן מתרחש משהו מעט שונה ומדויק מאוד מבחינה פסיכולוגית. כמעט כולם רואים את אותה מציאות. המלך עירום. הבעיה אינה שאיש אינו מסוגל לראות, אלא שאיש אינו מסוגל לתת תוקף למה שהוא רואה. כל אדם מסתכל גם על האנשים שסביבו. אם כולם מתנהגים כאילו המלך לבוש, אולי הבעיה היא בי. אולי אני היחיד שאינו רואה את הבגדים. כדי להשתייך עליי להשתתף במציאות המשותפת. ואז מגיע הילד ואומר את הדבר הפשוט ביותר: המלך עירום.

אנחנו נוטים לחשוב שהילד אמיץ מפני שהוא אומר את האמת, אבל אולי האומץ העמוק יותר הוא היכולת לתת אמון בתפיסה שלו כאשר הסביבה כולה משדרת לו תפיסה אחרת. השאלה אינה רק "האם אני יודע מה אני רואה?", אלא "האם אני מוכן להישאר נאמן למה שאני רואה גם כאשר האנשים סביבי אומרים לי, במפורש או במשתמע, שאני טועה?" מכאן הדרך לתיאוריית ההתקשרות קצרה מאוד. עבור ילד ממשי, בניגוד לילד הספרותי של אנדרסן, לא תמיד אפשר לומר שהמלך עירום. לפעמים המלך הוא אבא או אמא, ובהם הוא תלוי לחלוטין.

התקשרות קודמת לאמת

תינוק או ילד קטן אינו יכול לומר לעצמו: אמא שלי אינה פנויה אליי רגשית ולכן אחפש מערכת יחסים טובה יותר. הוא תלוי בה. מנקודת מבטה של תיאוריית ההתקשרות, הקשר עם הדמות המטפלת אינו מותרות פסיכולוגיות אלא חלק ממערכת הישרדותית בסיסית. לכן, אם נוצרת התנגשות בין החוויה שלי לבין האפשרות לשמור על הקשר, פעמים רבות החוויה היא זו שתידחק הצדה. ילד שאמו אינה יכולה לשאת את הכעס שלו עשוי ללמוד לא לכעוס. ילד שהעצב שלו מכביד על הוריו יכול להפוך לילד "שמח". ילד שזקוק לנחמה ופוגש שוב ושוב דחייה יכול ללמוד שאינו זקוק לאיש. ילד שגדל בבית שבו פחד נתפס כחולשה עשוי לא רק להסתיר את הפחד, אלא בהדרגה לאבד את היכולת לזהות אותו בתוכו.

לפעמים הילד אינו יכול להרשות לעצמו לחשוב "אמא אינה מסוגלת לראות אותי". בטוח יותר להגיע למסקנה "אני דורש יותר מדי", "אני רגיש מדי", "משהו בי לא בסדר". אם הבעיה היא בי, יש לפחות אשליה שאוכל להשתנות, ובעיקר הקשר נשמר. זו עסקה נפשית יקרה: אני שומר על ההשתייכות במחיר של חלק מן האמת שלי. במובן הזה דפוסי התקשרות אינם רק האופן שבו למדנו ליצור קשר עם אחרים. הם משפיעים גם על מה מותר לנו לדעת על עצמנו בתוך קשר.

זו גם הסיבה שאדם יכול להגיע לטיפול ולומר בכנות מוחלטת: "הייתה לי ילדות נהדרת. ההורים שלי נתנו לי הכול", וכמה דקות אחר כך לספר שכאשר פחד בלילה לא העז להעיר איש, שכאשר עבר חרם בבית הספר התמודד איתו לבדו, או שמגיל צעיר למד לא להדאיג אם חרדה. אין צורך להכריע מיד איזו משתי הגרסאות נכונה. אולי שתיהן נכונות. אדם יכול לאהוב את הוריו ולהיות אסיר תודה להם ובאותה נשימה לגלות שהיה מאוד לבד. אלא שעבור חלק מהאנשים המשפט "הייתי לבד" נחווה כמעט כבגידה במשפחה. כאן האמת והאהבה מסתבכות זו בזו.

AEDP: כשהאמת אינה רק מחשבה אלא חוויה

החיבור לטיפול ב AEDP, טיפול דינמי חווייתי מואץ, משמעותי במיוחד משום שבטיפול חווייתי האמת אינה רק משהו שאנחנו מבינים. לעיתים היא משהו שאנחנו פוגשים בגוף וברגש. ב-AEDP אנחנו מנסים להתקרב, בתוך קשר בטוח, אל רגשות ליבה שהפכו במשך השנים למסוכנים או בלתי נגישים. בינינו לבין אותם רגשות נמצאים לעיתים חרדה, בושה, אשמה והגנות שנבנו מסיבות טובות מאוד.

אדם יכול לדבר במשך שנים על מות אביו בלי להתאבל. הוא יכול להסביר בצורה אינטליגנטית ומדויקת מדוע מערכת היחסים שלו עם אמו הייתה קשה, ובכל זאת לא להרגיש את הכעס. הוא יכול לומר "אני מפחד" בלי לפגוש ממש את הפחד בגופו. ואז, לפעמים, בתוך מפגש בטוח עם אדם אחר, משהו משתנה. הנשימה נעצרת, החזה מתכווץ, העיניים מתמלאות, ופתאום המשפט "הייתי שם לבד" אינו עוד תיאור של העבר אלא חוויה המתרחשת בהווה.

אבל גם כאן חשוב להיזהר מהמחשבה שמתחת להגנות מסתתרת אמת אחת וכל שעל המטפל לעשות הוא לחפור עד שיגיע אליה. ההגנות אינן האויב. מטופל שפוחד לגעת בעצב אולי למד שכאשר הוא עצוב אין מי שיחזיק אותו. אדם שמפחד מכעס אולי למד שכעס הורס קשרים. אדם שמתבייש בפחד אולי גדל לצד מי שלימד אותו שפחד הופך אותו לחלש. לכן השאלה הטיפולית אינה רק "מה אתה באמת מרגיש?", אלא גם "מה אתה חושש שיקרה אם תרגיש את זה כאן איתי?" פעמים רבות דווקא שם נפגשים הרגש, ההגנה וההיסטוריה של ההתקשרות.

לדעת את האמת ולא להיות מסוגל לחיות אותה

הדוגמה של יציאה מהארון מחדדת הבחנה חשובה. לפעמים הבעיה אינה שאדם אינו יודע את האמת על עצמו. הוא יודע אותה היטב, אך אינו יכול עדיין לתת לה מקום מלא בחייו. אדם יכול לדעת במשך שנים למי הוא נמשך. הוא יכול להרגיש את המשיכה בגופו, להתאהב, לפנטז ולחפש קרבה, ובכל זאת לא לתת לידיעה הזאת מעמד מלא בתוך תחושת העצמי שלו. הוא יכול לומר לעצמו שזו תקופה, שזה יעבור, שהוא פשוט עדיין לא פגש את האישה הנכונה. הוא יכול להתפלל שהמשיכה תיעלם, לנסות להילחם בה, להרגיש בושה אחריה ולהבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה.

במקרים אחרים הוא כבר יודע בדיוק למי הוא נמשך, אבל הידיעה נשארת חשאית ומופרדת מן החיים הגלויים. הוא יכול לבנות זוגיות הטרוסקסואלית, להקים משפחה ולהיות חלק מקהילה, ובמקביל לתת למשיכה שלו לגברים להתקיים רק בחשאי. מבחוץ אפשר לראות בכך חיים כפולים, ולעיתים יש לכך מחיר כבד גם עבור בן או בת הזוג ואנשים אחרים המעורבים בכך. אבל מבחינה נפשית אפשר לראות גם שני עולמות שהאדם עדיין אינו מסוגל לחבר. בעולם אחד נמצאים המשפחה, הילדים, ההורים, החברים, הקהילה, הזהות החברתית והביטחון. בעולם האחר נמצאים הגוף, התשוקה, האהבה וחלק של העצמי שאינו מצליח להיעלם למרות כל הניסיונות להשתיק אותו.

דווקא כאן המשפט "פשוט תהיה נאמן לעצמך" עלול להיות פשוט מדי. נאמנות לעצמי יכולה להיחוות כבגידה בכל מי שאני אוהב. אם אומר בקול את מה שאני כבר יודע, האם אבי ימשיך לראות בי בן? האם אמי תוכל לשאת זאת? האם חבריי יתרחקו? האם הקהילה שבתוכה גדלתי תמשיך לקבל אותי? מה יקרה לנישואים שלי? לילדיי? לחיים שבניתי? לפעמים הסיכון בעיקר מדומיין, אבל לפעמים הוא ממשי. יש משפחות וקהילות שבהן יציאה מהארון יכולה להביא לדחייה, לניתוק ולנידוי.

מנקודת מבטה של תיאוריית ההתקשרות, המאבק הזה מובן. מערכת ההתקשרות אומרת: אל תאבד את האנשים שלך. הגוף, האהבה והתשוקה אומרים משהו אחר. כך נוצר מאבק שאינו בין אמת לשקר במובן הפשוט, אלא בין שתי מערכות אנושיות בעלות עוצמה עצומה: הצורך להיות מי שאני והצורך להישאר שייך. לפעמים הפתרון שהנפש מוצאת הוא פיצול. להיות אדם אחד בבית ואדם אחר במקום אחר. לתת לתשוקה להתקיים רק בסתר ואז לחזור אל החיים הגלויים. הסוד מאפשר באופן פרדוקסלי גם לגעת באמת וגם להגן מפני השלכותיה.

אלא שלחיים כאלה יש מחיר. כאשר חלק משמעותי מן העצמי יכול להתקיים רק בסתר, האדם נדרש לפקח על עצמו ללא הרף. מה אמרתי ולמי? מי יודע? מי עלול לגלות? עד כמה מותר לי להתאהב? האם האדם שאני אוהב ידרוש ממני יום אחד לבחור? אל הפחד מתווספת לעיתים בושה עמוקה, לא רק סביב המשיכה עצמה אלא סביב הפער שבין החיים הפנימיים לחיים החיצוניים.

מבחינה טיפולית, לכן, השאלה אינה בהכרח כיצד לגרום לאדם "סוף סוף לצאת מהארון". טיפול אינו אמור להפוך את האותנטיות לאידיאולוגיה חדשה שהמטופל חייב לציית לה. אפשר להתחיל בשאלות אחרות: מה אתה כבר יודע בתוכך? מה הופך את הידיעה הזאת למסוכנת כל כך כאשר היא מקבלת מילים? מה אתה חושש לאבד? מי אתה חושש שתפסיק להיות בעיני האנשים שאתה אוהב? לפעמים התהליך הטיפולי אינו גילוי של אמת חדשה אלא הפיכת אמת שכבר ידועה לאמת שניתן בהדרגה לשאת. תחילה בתוך האדם עצמו ובחדר עם המטפל, ובהמשך, אם וכאשר יבחר בכך, גם מול אנשים אחרים.

כשהיא כבר יודעת שאינה אוהבת אותו

אפשר לראות תהליך דומה, אם כי שונה מאוד בתוכנו, אצל אישה שנשואה כמעט עשרים שנה. יש לה ולבעלה ילדים, בית, חברים משותפים, משפחות שנקשרו זו בזו, זיכרונות וחיים שלמים שנבנו יחד. בעלה אינו אדם רע, ואין אירוע דרמטי שאפשר להצביע עליו ולומר: כאן הכול נשבר. להפך, הוא אדם שהיא מעריכה, אב טוב לילדיהם, אדם שאכפת לה ממנו. ובכל זאת, כבר שנים היא אינה רוצה בקרבתו. היא נמנעת ממגע, מיחסי מין, מרגישה כיווץ כשהוא מבקש להתקרב, וכשהוא נוסע לכמה ימים היא מגלה בתוכה הקלה. לפעמים היא מדמיינת את עצמה חיה לבדה, ובדמיון הזה מופיעה תחושת חופש שכמעט מיד מתחלפת באשמה.

אם נשאל אותה אם היא אוהבת אותו, היא אומרת: "אני לא יודעת". היא חוזרת שוב ושוב אל אותה שאלה. אולי זו תקופה. אולי אלה ההורמונים. אולי העבודה שוחקת אותה. אולי היא פשוט אדם שקשה לו להרגיש. אולי הם צריכים לצאת יותר יחד. אולי משהו בזוגיות יכול להשתנות. כל אחת מן האפשרויות האלה יכולה כמובן להיות נכונה, ולכן אין זה תפקידו של המטפל להכריע שהיא אינה אוהבת אותו. אבל בדוגמה הזאת, ככל שהטיפול מתקדם, מתברר שהמילים "אני לא יודעת" אינן מתארות רק אי ודאות. הן גם מגינות עליה מפני דבר שהיא כבר יודעת במידה רבה: היא אינה אוהבת עוד את בעלה כפי שאהבה אותו, ואינה רוצה עוד לחיות איתו כבת זוג.

אלא שהמשפט הזה כמעט בלתי אפשרי עבורה. ברגע שהוא מתקרב היא מתחילה להסביר מדוע אולי אינו נכון. היא נזכרת בדברים הטובים שהוא עושה, בחופשה שבה דווקא היה להם נעים, בכך שהוא מכיר אותה יותר מכל אדם אחר. לפעמים היא אפילו מרגישה לפתע קרבה חזקה אליו דווקא לאחר פגישה טיפולית שבה התקרבה לאפשרות שאינה רוצה עוד בנישואים. אפשר להבין זאת לא כהוכחה לכך שהמסקנה הקודמת הייתה שגויה, אלא כתנועה נפשית בין הידיעה לבין הצורך להתרחק ממנה. ככל שהאמת נעשית קרובה יותר, כך מתעוררים הכוחות שמנסים להשיב אותה אל העולם המוכר.

כי אם היא תאמר לעצמה "אני כבר לא אוהבת אותו", היא חוששת שהמשפט ידרוש ממנה פעולה. מה יהיה על הילדים? מה יקרה לבית? האם היא תהרוס את חייו של אדם שלא עשה לה דבר רע? כיצד יגיבו הוריה? מה יחשבו החברים? האם היא תישאר לבד? ומה אם תעזוב ותגלה שטעתה? במשך עשרים שנה היא לא הייתה רק אישה שאוהבת גבר מסוים. היא הייתה אשתו, חלק ממשפחה, חלק מסיפור משותף. ההכרה בכך שהאהבה הזוגית הסתיימה מאיימת לכן לא רק על הנישואים אלא גם על הזהות ועל תחושת הרציפות של חייה.

במצב כזה אי הידיעה יכולה להפוך למרחב ביניים. כל עוד היא "לא יודעת", היא אינה חייבת להישאר ואינה חייבת לעזוב. היא יכולה להמשיך לחפש תשובה. הבלבול משאיר את שתי האפשרויות פתוחות ובכך מגן עליה מפני האובדן הכרוך בכל אחת מהן. היא אינה פשוט מסרבת לראות את האמת. משהו בה יודע, ומשהו אחר מגן עליה מפני מלוא המשמעות של מה שהיא יודעת.

ביון: לפני שאפשר לדעת צריך להיות אפשר לחשוב

כאן המחשבה של וילפרד ביון מוסיפה נדבך חשוב. ב"ללמוד מן הניסיון" הוא מתאר את פונקציית אלפא, התהליך שבאמצעותו רשמים חושיים וחוויות רגשיות גולמיות עוברים טרנספורמציה והופכים ליסודות אלפא, לחומר נפשי שניתן לחלום אותו, לזכור אותו ולחשוב באמצעותו. כאשר העיבוד הזה אינו מתאפשר, נותרים יסודות בטא, חוויות גולמיות שאינן עדיין זמינות למחשבה במובן המלא.

הרעיון הזה משמעותי בהקשר של אמת משום שלפעמים הבעיה אינה שאנחנו מסתירים מעצמנו משפט שאנחנו כבר יודעים. לפעמים האמת עדיין אינה קיימת בתוכנו כמשפט. לפני "אני לא אוהבת את בעלי" יש אולי תחושה בגוף כשהוא נוגע בה, הקלה כשהוא יוצא מהבית, אשמה כשהיא רואה את פניו, חלום שבו היא נוסעת לבדה, כעס שאין לו עדיין מילים, זיכרון של אמה שאמרה לה בילדות "משפחה לא מפרקים", פחד להיות לבד, ולצד כל אלה גם חיבה, נאמנות, אהבה מסוג אחר וזיכרונות משותפים. אלה חומרי הגלם של הידיעה. אם נמהר להפוך אותם למשפט חד משמעי, אנחנו עלולים לא לגלות את האמת אלא לייצר אותה עבור המטופלת.

במובן הזה העבודה הטיפולית אינה רק חשיפה של אמת שהייתה קבורה וממתינה שנמצא אותה. לפעמים מדובר ביצירת התנאים שבהם חוויה שעד כה לא הייתה ניתנת לחשיבה מקבלת בהדרגה צורה, מילים ומשמעות. לפני שאפשר לבחור מה לעשות עם האמת, צריך לעיתים להפוך אותה למשהו שאפשר בכלל לחשוב.

מיטשל: התקווה לשינוי והפחד ממנו

סטיבן מיטשל, ב"תקווה ופחד בפסיכואנליזה", מציע דרך נוספת לחשוב על אותו מתח. האפשרות שמשהו חדש יתרחש בטיפול מעוררת תקווה, אך היא גם מאיימת על הסדר הנפשי והבין אישי המוכר. אפילו דפוסים שמסבים לנו סבל הם מוכרים. הם קשורים לזהות שלנו, ליחסים שלנו ולאופן שבו למדנו לשמור על עצמנו ועל האנשים החשובים לנו. לכן השינוי שאדם מבקש עשוי להיות בדיוק השינוי שממנו הוא גם מפחד.

האישה בנישואים יכולה לפנטז במשך שנים על חופש ובאותה עת להיבהל כאשר החופש נעשה אפשרי. המטופל שרוצה סוף סוף לכעוס על אביו יכול להרגיש הקלה עצומה כשהכעס מופיע ומיד אחריה אשמה. מי שכל חייו למד להסתדר לבד יכול להשתוקק לאינטימיות ולהרגיש לכוד כאשר מישהו באמת מתקרב אליו. התקווה והפחד אינם מבטלים זה את זה. פעמים רבות הם מופיעים יחד דווקא משום שמשהו משמעותי נעשה אפשרי. התקווה אינה ניצבת בצד אחד והפחד בצד האחר. לעיתים אותו שינוי עצמו הוא מקור לשניהם.

אריך פרום: מדוע אנחנו בורחים גם מן החופש

ב"מנוס מחופש" אריך פרום מוסיף לשאלה ממד חברתי וקיומי. הוא מתאר את הפרדוקס שבו האדם המודרני השתחרר בהדרגה ממסגרות מסורתיות שקבעו עבורו מי הוא ומה מקומו, אך גילה שהחופש אינו רק מתנה. חופש מביא איתו גם נפרדות, אי ודאות ואחריות. כאשר אין עוד סמכות חיצונית מוחלטת שאומרת לי מי אני ומה עליי לעשות, אני נאלץ לפגוש שאלה מפחידה: מה אני באמת רוצה? ואחריה מגיעה שאלה מפחידה לא פחות: אם אני יודע, מה אני מוכן לעשות עם הידיעה הזאת?

אפשר לחשוב על מנוס מחופש גם כמנוס מן הידיעה שמאפשרת חופש. כל עוד אינני יודע, אינני חייב לבחור. כל עוד אני יכול לומר "אני לא בטוח", משהו מן העולם הישן נשמר. מרגע שאני יודע, קשה יותר לחזור לחיים כאילו אינני יודע. לכן לעיתים אנחנו מחפשים אמת ומתגוננים מפניה באותה נשימה. אנחנו מבקשים חופש, אך מבקשים גם שמישהו או משהו יחסכו מאיתנו את המחיר שהוא גובה.

כאשר הקבוצה אינה רוצה לדעת

עד כאן אפשר היה לדבר על הפחד של היחיד לומר את האמת כאילו הבעיה נמצאת בעיקר בתוכו. הוא מפחד, מתבייש, נמנע או נאחז בהגנות. אבל לפעמים הפחד שלו מבוסס על הבנה מדויקת מאוד של האופן שבו קבוצות מתנהגות כלפי מי שמערער את הסיפור המשותף שלהן. משפחה, קהילה, ארגון או חברה אינם תמיד מקבלים את מי שמביא אמת לא נוחה בסקרנות. לפעמים הם תוקפים אותו, מביישים אותו, מפקפקים במניעיו, מסמנים אותו כבוגד ולבסוף גם מוציאים אותו, באופן ממשי או סמלי, אל מחוץ לגבולות הקבוצה.

זה מה שהופך את "בגדי המלך החדשים" לסיפור עמוק יותר מסיפור על אומץ. האנשים סביב המלך אינם רק אנשים שלא הבחינו שהוא עירום. נוצרה ביניהם מערכת חברתית שבה לכל אחד יש סיבה טובה לשתוק. כל אחד רואה את האחרים משתפים פעולה, והשתיקה של כל אחד מחזקת את השתיקה של כולם. מי שיאמר את מה שהוא רואה אינו רק מוסר מידע חדש. הוא מפר את ההסכם הסמוי שעליו נשענת המציאות המשותפת. לכן אומר האמת מאיים לפעמים על הקבוצה יותר מן האמת עצמה.

גם במשל המערה הרגע הזה חריף. האדם שחוזר לאחר שראה עולם אחר אינו מתקבל כמי שבא להעניק מתנה. עצם האפשרות שהוא צודק מאיימת על כל מה שהאחרים מכירים. אם הצללים אינם המציאות, לא רק טענה מסוימת שלהם מתבררת כשגויה. העולם שבתוכו חיו מקבל משמעות אחרת. לפעמים קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר.

אפשר לראות את המנגנון הזה במשפחה שבה כולם יודעים שאב מסוים אלים, אך דווקא הילד שמתחיל לדבר על האלימות הופך ל"בעייתי". אפשר לראות אותו בארגון שבו כולם יודעים שמשהו אינו תקין, אבל העובד שמתריע עליו מתואר כלא נאמן, כקשה או כמי שפוגע בארגון. בקהילה אידיאולוגית אדם שמתחיל לשאול שאלות יכול לגלות שלא מתווכחים רק עם טענותיו, אלא מתחילים לערער על אופיו ועל מניעיו: למה אתה אומר את זה דווקא עכשיו? את מי אתה משרת? מה קרה לך? אתה כבר לא אחד משלנו.

כאשר קשה להתמודד עם תוכן האמירה, הקבוצה יכולה להפוך את אומר האמת עצמו לבעיה. במקום לבדוק האם יש ממש בדבריו, בודקים את נאמנותו. במקום לשאול מה אנחנו לא רוצים לראות, שואלים מה לא בסדר איתו. כך נשמר הסיפור המשותף והאיום מורחק החוצה יחד עם האדם שהביא אותו.

נידוי והפחד להישאר בחוץ

נידוי הוא כלי חברתי חזק משום שעבור בני אדם הוצאה מן הקבוצה אינה עונש שולי. היא נוגעת באחת ממערכות הפחד העמוקות ביותר שלנו. במשך רוב ההיסטוריה האנושית השתייכות לקבוצה הייתה קשורה ישירות להישרדות. גם כיום, כאשר אדם אינו תלוי בשבט לצורך מזון והגנה, דחייה חברתית יכולה להיחוות כאיום עמוק על העצמי.

לכן אין צורך שקבוצה תאיים על כל אחד מחבריה באופן מפורש. לפעמים מספיק לראות מה קרה למי שדיבר. כך נוצרת צנזורה פנימית עוד לפני שמופיעה צנזורה חיצונית. האדם לומד את גבולות המותר בלי שמישהו יצטרך לנסח אותם. הוא יודע על מה עדיף לשתוק, איזו ביקורת תתקבל ואיזו ביקורת תהפוך אותו לחשוד. בהדרגה הוא עשוי אפילו להפסיק לחשוב מחשבות מסוימות עד הסוף. שוב אנחנו חוזרים אל הקשר בין אמת להתקשרות. לפעמים הדרך הבטוחה ביותר לא לומר דבר שעלול לסכן את ההשתייכות היא לא לאפשר לעצמי לדעת אותו באופן מלא.

החלילן מהמלין והמנגינה של הקבוצה

גם החלילן מהמלין יכול לשמש כאן כדימוי, לא כמשל פשוט על המון ההולך אחרי מנהיג, אלא כביטוי לכוחה של מנגינה משותפת. יש משהו מנחם מאוד בללכת יחד. הקבוצה מספקת משמעות, זהות וכיוון. כל עוד כולם צועדים, אינני צריך לעצור ולשאול לאן הדרך מובילה. למשפחות יש מנגינות כאלה. לדתות יש. לארגונים, לקבוצות אידיאולוגיות ולתנועות פוליטיות יש. אפילו למקצועות טיפוליים יש מנגינות משלהם. דברים שמותר לומר, דברים שקשה לומר, אמונות שכולם מסכימים עליהן וסיפורים שמחזיקים את הזהות המשותפת.

אומר האמת נעשה מסוכן לאו דווקא משום שהוא בהכרח צודק, אלא מפני שהוא מפסיק לרגע לצעוד ושואל: לאן אנחנו הולכים? האם אני באמת רואה את מה שכולם אומרים שהם רואים? כאן החלילן פוגש את הילד של אנדרסן. שניהם מעמידים אותנו מול השאלה עד כמה אנחנו מסוגלים להקשיב לחוויה שלנו כאשר הקבוצה מנגנת מנגינה אחרת.

אמת והשתייכות בפוליטיקה הישראלית

קשה לעסוק בנושאים האלה כיום בלי לחשוב גם על החברה הישראלית. בשנים האחרונות נדמה לעיתים שהמרחב הציבורי מתחלק למחנות שבהם השאלה אינה רק מה אתה חושב אלא לאיזה צד אתה שייך. "אתה איתנו או נגדם". בתוך מציאות כזו אמירה מורכבת נעשית קשה. אדם יכול להימנע מלבקר את המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך משום שהביקורת עצמה עלולה להתפרש כבגידה. ככל שהזהות הקבוצתית מתחזקת, גם עובדות וטענות מתחילות לעבור דרך מבחן ההשתייכות: מי אמר את זה? את מי זה משרת? למה לומר זאת עכשיו? האם אם אסכים עם הדבר הזה אהפוך לאחד "מהם"?

מנקודת מבט פסיכולוגית אין בכך דבר מפתיע. הצורך להשתייך עמוק כל כך שלפעמים קל יותר לשנות את הפרשנות שלנו למציאות מאשר להסתכן בכך שהקבוצה תפסיק לראות בנו אחד משלה. ביקורת פנימית עלולה להפוך לבגידה, וספק יכול להיחוות כחוסר נאמנות. במצב כזה הקבוצה אינה צריכה בהכרח לכפות שתיקה. חבריה לומדים בעצמם מה מותר להם לראות ומה מסוכן מדי לומר.

אבל דווקא כאן נמצאת גם סכנה הפוכה. קל מאוד להתאהב בדמותו של "אומר האמת". גם היא יכולה להפוך לזהות. אדם יכול להתחיל להאמין שהוא היחיד שהתעורר, היחיד שיצא מן המערה, בעוד האחרים עדיין מתבוננים בצללים. עצם העובדה שקבוצה דוחה אדם אינה מוכיחה שהוא צודק. גם אדם שטועה יכול לחוות את עצמו כנביא נרדף, וגם קבוצות יריבות יכולות להיות משוכנעות שכל אחת מהן לבדה רואה את מה שהאחרות מסרבות לראות.

לכן אותנטיות אינה זהה לוודאות. היכולת לחפש אמת מחייבת גם את האפשרות לומר: יכול להיות שאני טועה. אני יכול לתת תוקף למה שאני רואה ולהמשיך לבדוק את הפרשנות שאני נותן לו. האומץ לומר "המלך עירום" צריך להתקיים לצד היכולת לשאול אם אני רואה את התמונה כולה.

הבודהיזם: לראות בלי להיאחז

המחשבה הבודהיסטית מוסיפה ממד אחר לשאלת האמת. חלק מן הסבל האנושי קשור לא רק לכך שאיננו יודעים, אלא לכך שאנחנו נאחזים באופן שבו אנחנו רוצים שהמציאות תהיה. אנחנו נאחזים בזהות, בקביעות, בסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו ועל אחרים. אבל המציאות משתנה. הגוף מזדקן. אנשים שאנחנו אוהבים מתים. ילדים גדלים ועוזבים. מערכות יחסים משתנות. הצלחה חולפת. וגם העצמי שאנחנו רגילים לחשוב עליו כדבר יציב הוא פחות מוצק מכפי שנדמה לנו.

לראות את הדברים כפי שהם אינו בהכרח רגע נעים של הארה. לפעמים זו פגישה עם אובדן, עם ארעיות, עם העובדה שאין לנו שליטה על הרבה ממה שהיינו רוצים לשלוט בו. אולי כאן יש מפגש מעניין בין הבודהיזם לפסיכותרפיה. לא בחיפוש אחר אמת סופית על האדם, אלא בפיתוח היכולת להיות נוכחים מול מה שמתגלה בלי לברוח ממנו מיד ובלי למהר להפוך אותו לסיפור סגור. ויש כאן גם פרדוקס: אפשר להיאחז באמת כפי שאפשר להיאחז באשליה. גם המשפט "עכשיו הבנתי מי אני" יכול להפוך לזהות קשיחה. יחס מורכב יותר לאמת מאפשר לראות אותה, לתת לה מקום, ובאותו זמן להשאיר אפשרות לכך שמשהו נוסף עוד יתגלה.

לדעת, להרגיש ולפעול הם שלושה דברים שונים

יש הבחנה חשובה במיוחד בעבודה טיפולית: לדעת, להרגיש ולפעול אינם אותו הדבר. אם אני מגלה שאני כועס על אמי, אין פירוש הדבר שעליי להתעמת איתה. אם אני מגלה ספק עמוק ביחס לזוגיות שלי, אינני חייב להתגרש מחר. אם אני מגלה שאינני רוצה עוד בקריירה שבניתי, אינני חייב להתפטר. ואם אדם מכיר בחלק בזהותו שהסתיר, הוא עדיין רשאי לבחור למי, מתי וכיצד לחשוף אותו.

אולי דווקא האפשרות להפריד בין הדברים מאפשרת לנו לדעת יותר. כל עוד כל רגש נתפס כפקודה לפעולה, יש סיבה טובה לא להרגיש אותו. כל עוד הידיעה "אני לא אוהבת אותו" פירושה בהכרח "אני חייבת לפרק את המשפחה", יש סיבה טובה לא לדעת. כל עוד ההכרה "אני נמשך לגברים" פירושה "מחר כולם חייבים לדעת", יש סיבה טובה להמשיך להילחם בידיעה. הטיפול יכול ליצור מרווח בין הידיעה לבין הפעולה. אפשר לדעת משהו לפני שמחליטים מה לעשות איתו. אפשר להרגיש לפני שפועלים. אפשר לתת לאמת מקום מבלי להפוך אותה מיד לפסק דין.

המרווח הזה משנה את היחסים שלנו עם האמת. היא אינה עוד כוח שמחייב אותנו מיד לשנות את חיינו. אפשר להתקרב אליה, לבדוק אותה, לשהות איתה, לתת לה מילים ולראות כיצד היא משתנה כאשר אנחנו נותנים לה זמן.

המטפל אינו האדם שיודע את האמת

יש כאן גם סכנה מקצועית. קל למטפל להתפתות לתפקידו של האדם שכבר יצא מן המערה. הוא למד תיאוריות, מזהה דפוסי התקשרות, רואה הגנות, מזהה רגשות, ולפעמים נדמה לו שהוא כבר יודע מה המטופל "באמת" מרגיש. אבל ברגע הזה הוא עלול להפוך בעצמו לחלילן. תיאוריה טיפולית יכולה לעזור לנו לראות דברים שלא ראינו, אבל היא יכולה גם להפוך למנגינה שאנחנו שומעים בכל מקום.

רגש הוא אמיתי כחוויה, אבל הפרשנות שלנו לגביו אינה בהכרח אמת מוחלטת. אם אני מרגיש נטוש, תחושת הנטישה שלי אמיתית. אין מכאן הכרח שהאדם שמולי אכן התכוון לנטוש אותי. אם אני מרגיש כעס כלפי אמי, הכעס אמיתי, אבל הסיפור שאני מספר על כוונותיה דורש בדיקה. אם מטופלת חווה הקלה כאשר בעלה יוצא מהבית, ההקלה ראויה להקשבה, אך היא אינה כשלעצמה פסק דין על נישואיה.

המטפל אינו בית משפט שקובע מהי האמת. תפקידו ליצור מספיק ביטחון כדי שאדם יוכל להיות סקרן לגבי עצמו, לעזור לו להבחין בין מה שהוא מרגיש לבין מה שלמד שמותר לו להרגיש, בין מה שהוא רוצה לבין מה שלמד שעליו לרצות, בין הקול שלו לבין הקולות של המשפחה, התרבות והקבוצות שבתוכן גדל. הדבר דורש גם מן המטפל יכולת לשאת אי ידיעה, כדי לאפשר למשהו להופיע שלא היה יכול להופיע אילו כבר ידענו מראש מה אנחנו מחפשים.

לצאת מן המערה, אבל לא לבד

כאן נמצאת אחת התרומות המשמעותיות של תיאוריית ההתקשרות ושל AEDP לשאלת האמת. אפלטון שולח את האדם מן המערה אל האור. טיפול מבוסס התקשרות מוסיף אפשרות אחרת: לפעמים קשה מאוד לצאת אל האור לבד.

ב-AEDP יש חשיבות מיוחדת לרעיון של undoing aloneness, התרת הלבדיות מול חוויה שבעבר נאלצנו לשאת לבד. במקום לשאול "האם אתה מוכן סוף סוף להתמודד עם האמת?", אפשר לשאול "האם אנחנו יכולים להתקרב יחד למה שעד עכשיו היה מסוכן מדי להרגיש לבד?" השינוי אינו רק בכך שהאדם מצליח להגיע אל רגש שהיה חסום. משהו חדש קורה משום שהוא פוגש את אותו רגש בתוך מערכת יחסים אחרת.

אם בילדות נאלצתי לבחור בין הקשר לבין מה שאני מרגיש, טיפול יכול להציע אפשרות חדשה. אני יכול לכעוס ואתה עדיין כאן. אני יכול להיות עצוב ואתה לא מתרחק. אני יכול לומר שאני מפחד ואתה לא מבזה אותי. אני יכול לא להסכים איתך והקשר אינו מתפרק. אני יכול לספר משהו שאני מתבייש בו ואתה ממשיך לראות אותי. אני יכול לומר משהו על עצמי שאני חושש שישנה את האופן שבו אתה רואה אותי ולגלות שאנחנו עדיין ביחד. אני יכול אפילו לכעוס עליך, המטפל שלי, ואנחנו יכולים להישאר בקשר ולבדוק מה קרה בינינו.

במובן הזה החוויה המתקנת אינה רק גילוי של אמת שהייתה חבויה. זו יצירת חוויה חדשה שבה האמת אינה מחייבת באופן אוטומטי אובדן של קשר. האמת הפנימית נעשית אפשרית לא משום שהפחד נעלם, אלא משום שכבר אין צורך לשאת אותו לבד.

בין אמת להשתייכות

המתח שבין אמת להשתייכות אינו קונפליקט שאפשר לפתור אחת ולתמיד, משום ששני צדדיו מבטאים צרכים אנושיים עמוקים. מצד אחד נמצאים הרצון לדעת, היכולת להרגיש את מה שאנחנו מרגישים, החיפוש אחר אותנטיות והאפשרות לבחור את חיינו מתוך קשר עמוק יותר לעצמנו. מן הצד האחר נמצאים הצורך בהתקשרות ובהשתייכות, הנאמנות לאנשים ולקבוצות שבתוכם נוצרנו, הפחד מאובדן והצורך לשמור על רציפות וביטחון מול שינוי. לעיתים מה שנראה מבחוץ כהימנעות מן האמת הוא דרך שבה הנפש מגינה על קשר, על זהות או על עולם שעדיין אי אפשר לוותר עליו. ולעיתים מה שנראה כאומץ לומר אמת אכן דורש מן האדם להסתכן באובדן ממשי של מקום בתוך הקבוצה.

משל המערה מצביע על הכאב הכרוך במעבר מן המוכר אל מה שניתן לראות מחדש. הילד של אנדרסן מדגים את המתח בין התפיסה האישית לבין המציאות שהקבוצה מבקשת לקיים. החלילן מזכיר את כוחה של המנגינה המשותפת ואת הביטחון שבהליכה יחד. פרום מצביע על כך שהחופש עצמו יכול לעורר חרדה משום שהוא מביא איתו נפרדות ואחריות. מיטשל מחזיק יחד את התקווה לשינוי ואת הפחד ממנו. ביון מציע שלפעמים עוד אין אמת שניתן לנסח, משום שהחוויה עצמה זקוקה לעיבוד כדי להפוך למשהו שאפשר לחשוב. תיאוריית ההתקשרות מראה כיצד היכולת להיות נאמן לחוויה הפנימית נוצרת מלכתחילה בתוך יחסים, ו-AEDP מציע אפשרות לחזור אל רגשות שנעשו מסוכנים כאשר כבר אין צורך לפגוש אותם לבד.

מנקודת המבט הזאת, טיפול אינו תנועה פשוטה משקר לאמת, מתלות לעצמאות או מחושך לאור. הוא תהליך שבו מתרחבת היכולת להחזיק את הדיאלקטיקה עצמה: לדעת וגם לפחד מן הידיעה, לרצות להשתנות וגם להיאחז במוכר, לחפש אותנטיות מבלי לבטל את הצורך בהשתייכות, ולהיות בקשר מבלי לוותר באופן אוטומטי על החוויה הפנימית. לפעמים אדם צריך קודם לדעת את האמת רק בינו לבין עצמו. לפעמים הוא זקוק לזמן שבו האמת יכולה להתקיים רק בתוך חדר הטיפול. לפעמים עליו להתאבל על מה שהידיעה עלולה לקחת ממנו לפני שיוכל לבחור כיצד לחיות איתה. ולפעמים הוא יבחר שלא לשנות את חייו גם לאחר שהכיר באופן מלא יותר במה שהוא מרגיש.

ככל שנוצר יותר מרחב להחזיק את שני הקטבים, האמת אינה חייבת עוד להופיע כאיום וההשתייכות אינה חייבת לדרוש ויתור על העצמי. אותנטיות אינה מחייבת ניתוק, והשתייכות אינה חייבת להיות כניעה. בין הרצון להיות נאמן למה שאני רואה ומרגיש לבין הפחד לאבד את האנשים, הזהויות והעולמות שאליהם אני שייך, נפתח מרחב שבו אפשר להרגיש, לחשוב, להטיל ספק ולבחור. הטיפול אינו מכריע בין אמת לבין קשר, אלא מרחיב בהדרגה את היכולת לחיות בתוך המתח שביניהם, כך שהצורך להשתייך לא יחייב בהכרח ויתור על חלקים מן העצמי, והשאיפה לאותנטיות לא תחייב בהכרח ויתור על קשר, שייכות ואהבה.