ההורים עובדים. עובדים קשה מאוד. ובזמן שהם עובדים הילדים גם "עובדים" הם עובדים בבית ספר, בחוגים אחרי הבית ספר. ובזמן שהם "עובדים" עולה מפלס הלחץ והחרדה גם שלהם. למעשה, לדברי הפסיכולוג האמריקאי פיטר גריי, ילדים בארה"ב כיום מדוכאים ממה שהיו בתקופת השפל הגדול (תרופה של קריסה כלכלית בקרב החברה האמריקאית) וחרדים יותר מכפי שהיו בעיצומה של המלחמה הקרה. הנתונים מעוררי מחשבה.
במחקר משנת 2019 שפורסם בכתב העת Journal of Abnormal Psychology מצא כי בין השנים 2009-2017, שיעורי הדיכאון עלו ביותר מ- 60 אחוז בקרב הגילאים 14 עד 17, ו- 47 אחוזים בקרב הגילאים 12 עד 13. זה לא סתם עניין של אבחנות מוגברות אל נובע מספר הילדים והנערים שנראו בחדרי מיון עם מחשבות אובדניות או שניסו להתאבד הוכפל בין השנים 2007-2015.
במילים פשוטות, בעוד שעל פני השטח נראה שהעולם המערבי בצמיחה כלכלית, ברווחה אישית ובעלייה בזמן הפנוי הילדים נמצאים בלחץ וחרדה הולכים וגדלים.
האם יש סיבה אחת ? האם אלו המסכים? האוכל? חוסר האוויר הצח והזמן הפנוי, שינוי בגישות חינוכיות והוריות האם זוהי התרבות הכללית של חרדה ופחד? ואולי זוהי תחושת הבדידות ההורית ? והקושי לשמור על קריירה ועל פרנסה בעולם שהופך להיות גלובאלי ותחרותי ורצון להתאים את הילדים לעולם הזה ?
בשיעורים פרטיים, בשיעורי בית. הילדים "מתכוננים ל 8200" או למה שמצופה מהם להתכונן אליו. ובתוך כל זאת בתוך שפע הפעילוית האילוצים והסידורים של ההורים הילדים מאבדים שעות של אי עשייה, שעות שך משחק שהן כל כך חשובות להתפתחות הנפשית , למנוחה ולארגון העולם הפנימי. המשחק הוא המקום שבו נפשו של הילד מתפתחת באינטראקציה עם העולם החיצוני בקצב הנכון לו. המשחק הוא מקום של צמיחה, של תקשורת, של דמיון ויצירה.
