היום השתתפתי בכנס השנתי בנושא אובדנות . באחת ההרצאות דיברו על ילדים אובדניים, על קורונה שהעלתה את נסיונות האובדנות אצל ילדים באחוזים אדירים (לא רק מתבגרים ,המוני ילדים תחת גיל 10). ועל מחקר שמראה שילדים ״נפיצים״ או כאלו שנחשבים כ״בעלי התנהגות מתנגדת״ שיש להם קושי אמיתי מול הסביבה שמתבטא בהתנהגותם או באי ציות למבוגר (ויש סיבות מגוונות לכך) יהיו פגיעים יותר לאובדנות. אח״כ בהרצאה העוקבת דובר על מחקר בנושא אובדנות על כך שאנשים שמרגישים שהם עול על אחרים שהם נמצאים בניתוק חברתי הם כאלו שגם הם נוטים לאובדנות.
וכך בזמן שהקשבתי למפגש השני פתאום הבנתי את החיבור בין הילד הבודד ולבין המבוגר הבודד. בשני המקרים מדובר על מפגש של היחיד עולמו הפנימי וההתנהגות שלו הנצפית עם סביבה שאיננה רואה (שלא במתכוון) לא יכולה (מחסור ביכולות נפשיות או במשאבים או בזמן) או רוצה (גם זה קיים) להכיל את התחושות הקשות או הפעולות של אדם שנמצא במשבר קושי או של ילד. יש אנשים שאצלם תחושתם כ״עול״ תתבטא בדכאון, בחוסר תקשורת או בתקשרות שאיננה נענית. גם הילד ה״מתפוצץ״ מקבל ברוב המקרים תגובה בלתי מותאמת, נסיון לחנך אותו שיתנהג כמו שצריך, להעניש אותו, לישר אותו. עד שנוצר נתק והאדם או הילד נשאר לבד בתוך עצמו, ללא מוצא.
כמה בדידות יש לאדם הבוגר או לילד במפגש עם סביבתו ואותה בדידות במקרה הקיצוני ביותר שלה יכולה להוביל לאובדנות, לפעולה של סוף. הבדידות היא מובנת בחברה שלנו. אני שואל את מטופליי : ״האם סיפרתם למישהו חוץ ממני כיצד אתם מרגישים ?״ ברוב גדול מאוד של המקרים התשובה תהיה שלילית ובעצם סודות וקשיים מגיעים לחדר בפעם הראשונה אליי מוצאים את דרכם החוצה, אחרי שנים רבות. הם מקבלים מקום בעולם ויחד איתם מגיעה תחושת הקלה, רגשות , כאב, תחושת חיות. ללא קשר לתיאוריות הפסיכולוגיות שלמדתי ואלמד .לא עשיתי דבר, רק הקשבתי לאותו אדם נותן לו להביע את רגשותיו ללא שיפוטיות ומתחבר לרגשותיו פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם , כמה שצריך. אני יושב לרגע בעיני רוחי בכסא שלו והא מרגיש זאת. ובכך מאותו הרגע הפכנו לצמד והפגנו את הבדידות שלו בעולם. כמה פשוט זה יכול היה להיות בפני עצמו ? ומשום מה בעולמנו פעמים רבות ,הקשבה אמפטית היא דבר מורכב שיש צורך ללמוד אותו בתואר או באוניברסיטה. מדוע ?
החברה הקפיטליסטית היא חברה שהתפקוד והתפוקה הוא הערך המוביל בה. זה העולם וערכיו שבתוכו אנו חיים. להיות חולה להיות חלש, להיות איטי, להיות עצוב, להיות מדוכא. כל אלו עוצרים או מאיטים את הרכבת הדוהרת של התפקוד ושל העמידה ביעדים ובצפיות של הסביבה מאיתנו ושלנו מעצמנו. ולכן מעמידה את האדם וסביבתו בלחץ מוגזם. משבר במקרים רבים יוצר בדידות, מפרק משפחות נפשית וכלכלית. כל אדם לעצמו, כל משפחה לעצמה.
ומול הבדידות מתארגנים מקומות קבוצתיים של הפגת בדידות. מעבר לטיפול עצמו שיכול להיות התחלה של צמיחה. לגבי אובדנות עצמה, אז אחד הפתרונות בכנס למבוגרים נקרא roofing שהוא מציאת קבוצת תמיכה שמיועדת להיות עם אותו האדם ברגע שהוא רוצה להתאבד כך שלא ישאר לבד ברגע ש״עלו על זה״ נמצאים איתו ומדובר על קבוצת תמיכה ״מומחית״ שעוזרת לו לצאת מזה והתוצאות מרשימות.
מחשבה נוספת שלי היא על מניעה. מול חברה שמקדמת אינדיבודאליות ובדידות מדוע לחכות לשבר? לאובדן ?לבדידות קיצונית ? מדוע לטיפול מגיעים כל כך הרבה אנשים רק בתחושה של אין מוצא? כמו לספורט ליוגה או מדיטציה גם לטיפול נפשי אישי או קבוצתי יש ערך מובהק בתחושת הרווחה הנפשית והצמיחה.ֿ ואני מנסה בפודקאסט להביא מטפלים שיספרו על עצמם וזאת כדי להפחית את תחושת הפחד מטיפול כדי שמטופלים יוכלו לשמוע ולפחוד פחות מלהתחיל להפוך את הטיפול כמשהו שהוא אפשרי ומאפשר.
ויש הבדלים בין מפגש אישי למפגש קבוצתי. המפגש הקבוצתי מאפשר להתחבר עם אנשים במצבי חיים דומים והמפגש האישי מאפשר מקום לאדם מול קשיים שאין להם מקום בסביבתו הקרובה .
בתחום הקבוצתי יש תנועה, לגברים למשל יש את מעגלי הגברים שמתפתחים וצצים בישראל, יש מעגלי נשים, אמהות צעירות, יש טיפול קבוצתי בפסיכודרמה או בכלים אחרים מאפשר לאנשים להביא את עצמם בתוך קבוצה לראות שהקשיים שלהם הם אוניברסליים ולא משהו שקורה רק להם. יש צורך בעוד מיזמים כאלו שמחברים בין אנשים, מאפשרים להם להיות פחות בודדים לא רק בטיפול אלא גם אחד עם השני. יש צורך אמיתי לאדם להתחבר לאחרים במקום הרגשי לקבל תיקוף ורגשות שלו ולתחושות שלו גם כשהוא עייף, חלש , עצוב, מובטל או חסר כיוון. להיות חלק מ..לא להשאר לבד.
