טיפול נפשי כולל בחובו מגע עם רגשות חבויים , לעיתים לא פשוטים שהיציאה שלהם לאור מובילה לטרנספורמציה במאמר זה אני כותב על לידת הרגש ממקום מטאפורי.
בקליניקה אני יכול להרגיש כמו מיילד של רגשות. דולה. אחרי זמן של אינקובציה ,צמיחה שלעיתים לא נראית לעיני המתבונן עד שצצה לה לאיטה בטן שהולכת ותופחת והנה הגיע הרגע. הנה התינוק תכף יוצא אבל האמא או האבא היולדים את הרגש כאן בזמן אמת בקליניקה מתרגשים נורא ואפילו פוחדים. מצד אחד משהו מאוד עמוק שהחזיקו בבטן כל כך הרבה זמן רוצה לצאת ולקבל מקום בעולם ומצד שני זה נורא מפחיד שהדבר הזה פתאום יצא…פתאום הדברים כבר לא יהיו אותו הדבר. "תנשום עמוק" אני אומר "הרפה את הנשימה ואת השרירים תן לו לצאת לאט לאט… תן לו" …והנה הראש יוצא ואז כיווץ לא רצוני והוא נכנס שוב פנימה.. "תנשום עמוק" אני אומר שוב "בוא ניתן לו מקום, בוא נסתכל עליו שנינו ביחד תראה אותו כמה הוא זקוק לך כמו שאתה זקוק לו. הוא היה היה כל כך זמן הרבה זמן בחושך בלי שאף אחד ראה אותו ועכשיו פתאום הוא מתחיל לצאת כשהרגיש שהגיע הזמן."
"אבל אני לא רגיל להיות אבא של הרגש הזה. אף פעם לא גידלתי רגש כזה בעצמי. אף אחד לא לימד אותי מה עושים כשיש רגש כזה איך אני אדע שאני יכול להיות אבא טוב או אמא טובה לרגש התינוקי הזה והלא מוכר שרק מתחיל לקבל צורה ופנים?" הוא בוחן אותי בדאגה "שזקוק לכל כך הרבה עזרה ותמיכה כדי להתקיים בעולם ? ומה אם לא אצליח ?"
"תסתכל לו בעיניים" אני אומר "הוא שלך. חלק ממך הוא תמיד היה. אתה לא חושב שזה דבר מדהים שהוא היה שם כל הזמן ורק חיכה לרגע הנכון כדי לצאת?"
"אבל… אבל…" הוא מתמהמה ומנסה לכווץ את השרירים שוב להחזיר אותו פנימה לתוך הבטן… "אם הוא יהיה שם בחוץ זה אומר שאני אצטרך להתחיל לדאוג לו. שיהיה לו מקום בעולם משל עצמו ואיך אדע שמישהו יטפל בו חוץ ממני? שמישהו יתייחס אליו? אני לא רוצה לגדל אותו לבד, אני לא רוצה שהוא יהיה לבד. אף פעם !" אומר ומכווץ את השרירים עוצר את הנשימה.
"אבל אתה יודע?" אני אומר לו כשהוא היה בבטן הוא היה מאוד לבד. זה נכון שאתה שמרת עליו עמוק עמוק בפנים כי שם הרגשת שזה הכי בטוח , אבל התינוק הזה רצה לצאת לצמוח ובבטן הוא לא יכל אז הוא נשאר קטן ולא מפותח, בלי יכולת לצמוח ואפילו לא לדבר.. הוא נשאר עובר"
צריך להבין שחדר הלידה של הרגשות הוא מקום מאוד מיוחד, רגשות הם עדינים וזקוקים לתנאים הנכונים כדי לצאת. אם היולד או היולדת מרגישים לא בטוחים או שהתינוק יצא מבלי שאף אחד יחזיק אותו בידיים הם פשוט יחזירו אותו פנימה עמוק לבטן ולא יתנו לו לצאת. אז אני מתבונן לו בעיניים כדי שיראה שאני נמצא איתו כאן שהוא לא לבד ואומר לו שאני אהיה איתו שם שם כדי להחזיק.
.
הוא נרגע ומרפה את השרירים. ואז אחרי שהוא שומע את מה שאמרתי מרפה אותם עוד, רפויים כמו שלא היו מעולם. דחיפה קטנה והתינוק יוצא לעולם. התחושה של הלידה היא תחושה עמוקה, מעייפת ומתגמלת. ואני מחזיק את התינוק הזה בידיים, בודק נשימה ותגובתיות ונותן לו אותו, הוא שלו. "תסתכל עליו" אני אומר "אתה רואה כמה שהוא מקסים ?" שניהם מסתכלים אחד על השני במבט אוהב ומבולבל , מתחילים להכיר. עוד יהיה המשך, אני יודע וגם הוא. יש צורך להזין אותו, לתת לו מקום וחלל, לעשות היכרות עם המשפחה והחברים. זו רק תחילת הדרך ..אבל המסע סוף סוף התחיל.
