אחד הנושאים שעולים בתכיפות גדולה בקליניקה הוא work life balance – ובעצם מטופליי ומטופלותיי עוסקים ועוסקות בנושא הזה באופן קבוע. בין אם הם רווקים / הורים צעירים או אפילו כאלו שילדיהם עזבו את הבית. העבודה ממלאת משמעות גדולה כל כך בחיים המודרניים וכשתבקש מאדם לספר על עצמו העבודה ותפקידו יעלו או במשפט הראשון או השני בהגדרתו את עצמו יחד בדרך כלל עם מצבו המשפחתי או היכן הוא גר.
 
העבודה מגדירה ערך עצמי, העבודה מביאה פרנסה, העבודה מגדירה סטטוס מול החברה והתרבות, העבודה קשורה למה ציפו ממני הורי שאהיה כשאגדל. העבודה גם מביאה משמעות, הנאה (כשמרוצים ממנה ועושים את מה שאוהבים). בעבודה יש חברה ולפעמים גם מוצאים אהבה. וכשחושבים על זה לעומק אדם מבוגר שעובד במשרה מלאה מבלה יותר זמן מצטבר בעבודה מאשר עם אשתו וילדיו לפעמים פי שתיים או שלוש (עשו לעצמכם את החישוב שלכם אם אתם לא מאמינים) אנשים עובדים יותר זמן מלהיות עם הקרובים אליהם, יותר ממה שהם ישנים.
 
עובדה נוספת שמתקיימת בחיים של מטופליי היא שהם חיים 24 שעות ביממה לא יותר ולא פחות ממש כמוני ולכן ככל שהם מקדישים יותר זמן לעבודה , הם משליכים לתוכה יותר משמעות כדי להכיל את זה שהם נמצאים שם כל כך הרבה (לפעמים המשמעות באה קודם ורק אז השעות) ובכך הם מפחיתים את הזמן שנותר להם לדברים אחרים כמו למשל :
 
-מציאת זוגיות – הקדשת זמן לזוגיות, לחיפוש , לכשלונות ולהנאות
– יחסים והמורכבות שהם מביאים
– ילודה – ההחלטה להביא ילד נדחית משום שיכולה לעכב קריירה
– נישואים והמורכבות של חיי הנישואים כזוג
– גידול הילדים – הפיכת המשפחה למערכת של קשרים
– פיתוח תחביבים או נושאי עניין אחרים
– שינה – כשישנים לא עובדים
– קשרים עם חברים וחברות
– ספורט בריאות וכד'
– הנאה וסיפוק ממה שקיים
– אי עשיה שאינה רוויה ברגשות אשמה ושנאה עצמית
 
וככל שתחומים אלו מוזנחים יותר ויותר כך גדלה התלות במה "שעובד" תרתי משמע. כל העולם כולו גשר צר מאוד.
 
כל זאת בתוך עולם של רשתות חברתיות שנותנות תמונה לא מציאותית של איך צריכים להיות חיים (תמיד טובים אלא מה). תרבות קפיטליסטית המעצימה הצלחה כלכלית וסטטוס על חשבון כל דבר אחר. תחרותיות גוברת והולכת מול משאבים מצטמצמים ומחירי מחיה גבוהים במיוחד.
 
לא פשוט לחיות כך והרבה פעמים כואב. וממה נוצר הכאב? הרבה פעמים ממאבק של דחפים לא מודעים, פעולות שעושים בעולם מבלי להבין למה הן מחוברות. האדם עושה אבל לא מבין מדוע עשה את מה שעשה. הוא חי את הכאב מבלי לדעת את מקורו ופעולותיו לא רק שאינן פותרות אותו אלא לעיתים מסבכות אותו עוד יותר בתוכו.
 
אחת הסיבות היא כי העבודה היא לפעמים המקום היחיד שבו האדם מרגיש שיש לו שליטה, אם ישקיע יותר אם יהיה יעיל יותר, טוב יותר , מוצלח יותר הוא מרגיש שכל בעיותיו יפתרו וככל שהוא דוהר חזק יותר כך הוא נמצא בראיית מנהרה צרה שלא מאפשרת לראות ולהרגיש את המחיר הכבד שמשלמים על כך הוא וסביבתו. לפעמים הסביבה יכולה להכיל, בן או בת הזוג מחזיקים מעמד עד שלא. עד שזה מתפוצץ. לפעמים סוחבים כך שנים ואז מוצא עצמו אותו אדם בתחושת ניכור מול כל הדברים שאיבד בדרך למטרה וצריך למצוא את הדרך חזרה לחזור לעולם. הילדים הגדולים שלא ראה, בן או בת הזוג שמרגיש כמו אדם זר נותנים תמונת מראה למה שהוחמץ למה שאבד. זה קשה וכואב.
 
אותם דחפים לא מעובדים זקוקים לעיבוד, לחיבור רגשי כדי שיווצר שינוי, כדי ליצור סדר עדיפויות שהוא נכון לאדם מכוון לעולמו הפנימי למצוא את מה שנכון לו ועושה לו טוב בעולם. לאפשר לו בחירה אמיתית שאינה מונעת מחרדה עמוקה ופנימית, מרצון בשליטה , מתחושה של חוסר , למצוא את מה שיש. לפעמים אלו ערכים פנימיים שהודחקו אז כמו אדם במערה חשוכה שקיבל פנס מנסה אותו אדם למצוא את הדרך החוצה. אל החיים. בדרך הוא פוגש רגשות לא מוכרים, תחושות גופניות , פחדים אבל גם תקווה, כיוון ומטרה ,כזו שמכוונת על ידי המצפן הפנימי שקיים בתוכו ויצא מכיול במהלך השנים.
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *